052-2933025

בועטת, שורטת, מרביצה... למה?

 

"הילדה הזאת," נאנחה האֵם הצעירה, "בחיי שאני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. דואגים לה ואוהבים אותה ומפנקים אותה, ממש מרעיפים עליה אהבה, ומה מקבלים בסוף?? היא בועטת, שורטת, מרביצה לנו! להורים שלה! לפעמים איך שניגשים אליה! סך הכול בת שלוש... איפה היא למדה את זה בכלל?"

"קודם כל," אני אומר לה, "צריך לבדוק במישור הפיזי. למשל – יש ילדים שרגישים לסוגים של בד, ויש ילדים שרגישים לקולות או לריחות. מדובר בתחושתיות יתר, חלק מקשיים בוויסות החושי. זה תחום שאינני מבין בו, אני יכול להפנות אותך למאמרים ולאנשי מקצוע שעוסקים בכך. אבל הייתי רוצה להתמקד במשהו שאמרת. הדגשְת עד כמה מפנקים אותה ונותנים לה אהבה..."

"כן, זהו! ברור לי שיש כאן הקטע הזה של הפינוק. מפנקים ומפנקים אותה, וכולם, כל המשפחה כל הזמן מכרכרים סביבה, אז היא חושבת שמותר לה הכול!"

"אני לא יכול לדעת מה היא חושבת," אני אומר, "ובשלב זה אני עדיין לא יכול לשער. הייתי מבקש שתאמרי לי – כשאת אומרת 'מפנקים אותה', 'נותנים אהבה' וכו' – למה את מתכוונת? מה עושים?"

"מה זאת אומרת מה עושים? מה שעושים! מנשקים, מחבקים, נחמדים אליה, פה ושם צביטה בלחי, נשיקות, שרים לה שירים, מה שעושים עם ילדים."

"איך צביטה בלחי?" אני שואל, "ככה?"

"אָאאאא!!"

סתם, סתם, מובן שלא באמת צבטתי אותה. מה אני, משוגע? בכלל, מי יכול לעשות דבר כזה? אני מתאר לעצמי שלא לרבּים וגם לא למעטים מכּם יצא לראות שני מבוגרים צובטים זה בלחיו של זה, סתם ככה בשביל הכיף. אבל לעשות את זה לילדים שלנו... משום מה חלק מאיתנו בטוחים שאין עם זה שום בעיה.

זהו אחד התקליטים האהובים עליי בילדותי - שירי ע. הילל. וכשילדיי היו קטנים, התרגשתי להאזין לו יחד איתם. חֲוָיַת הורה-ילד נפלאה: טקסטים ממזריים-קריצתיים, עיבודים מוזיקליים תזמורתיים עשירים, שירה מוקפדת במגוון הבעות קוליות, אבל... הם תמהו - איך זה שבשיר "מה ברגליים" יש שורה מוזרה כזאת "ומה בלחי? צובטות כל הדודות". הילדים שלי לא הבינו איזה מין דודות אלה... שלא לדבר על השורה "ומה על הטוסיק? מכות!". טוב, אז מה עושים?  אנשי הפוליטיקלי-קורקט היו בוודאי קוראים להחרים את התקליט. הגישה שלי: לא למנוע מהילדים להיחשף לדברים שהם שליליים בעינינו, אלא לענות לשאלותיהם ולשוחח איתם באופן פתוח שמותאם לגילם. אפשר גם להסביר שפעם צביטות ומכות נחשבו דבר שבשגרה, אפשר לעודד אותם להביע דעה, להקשיב להם - גם זו חֲוָיַת הורה-ילד יפה מאין כמוה.

המשכתי לשוחח עם אותה אמא על עניין הצביטות, וגם על דרכים אחרות של הבּעת אהבה באופן כואב, שייתכן והילדה הזאת חוֹוָה. "ייתכן שֶבִּתֵּךְ פשוט לא יודעת שזה לא בסדר להכאיב ולגרום לתחושות לא נעימות," אמרתי לה, "הרי אלה שאוהבים אותה עושים את זה לה. וייתכן שהיא מראש חווה הבעת אהבה כמשהו מכאיב, וכשהיא חוששת שזה עומד לקרות, 'איך שניגשים אליה' כפי שאמרת, היא ממהרת לקדם פני הרעה."

"אתה בטוח בזה?"

"לא. זו השערה. ייתכן שמדובר בתחושתיות יתר, כפי שאמרתי קודם, וייתכן שיש כאן בכלל משהו אחר, שאינני יודע מהו. לשם כך נחוץ בירור מעמיק יותר. אבל בדבר אחד אני בטוח מעל לכל ספק: צביטות, ובכלל הבעת אהבה באופן אלים, גורמות רק לרע. יש להפסיק זאת החל מרגע זה."

"אבל מה, איך אני יכולה להגיד להורים שלי..."

"אני יכול לעזור לך בכך. נשב ונדבר ונראה בדיוק איך."

אינני זוכר באיזה מספרי הסדרה מופיע השיר הזה - הילד מתאר סיטואציה שבה הדוד שלו תופס אותו ומדגדג אותו בבית השחי. זה מסתיים במילים (ציטוט מהזיכרון, סליחה מיהודה אטלס אם אין זה מדויק): "זֶה כְּבָר לֹא צְחוֹק - זֶה בֶּכִי!".

אז מה, בעצם, אנו אומרים לילדים שלנו כאשר אנו צובטים אותם או מניחים לקרובי משפחתנו לגרום להם כאב "מתוך חיבה"? אנו אומרים לילד: אני גדול וחזק, אתה קטן וחלש, אז מותר לי לעשות לך/בּך מה שמתחשק לי באותו רגע. לחזק מותר להכאיב לחלש. לא מתוך רוע. פשוט, ככה זה. זה העולם שאתה גדֵל לתוכו.

ומי מאיתנו שאינו מוכן בשום אופן להעביר מסרים שכאלה לילדיו, רוצה לראותם גדלים באווירה של ביטחון ואהבה, אך מוצא שהוא מתקשה בכך, אז אנא – שלא יתבייש, אלא יתגאה ברצונו להיטיב עם ילדיו, ויפנה לעזרה.

מאמרים קודמים בסדרת כבוד האדם:

1. גצל משחק באגוזים: הילד שנותן שילעגו לו - מדוע?

2. פסיכולוגית במלכוד: מבוגר שנותן שילעגו לו, לועג לעצמו ו"נהנה" - מדוע?

3. העיוורת פותרת החידות: שותפות גורל לרגעים

4. המורה הטובה מזדעזעת: המבט שלא אשכּח