052-2933025

 בועטת, שורטת, מרביצה... למה?

"הילדה הזאת," נאנחה האֵם הצעירה, "בחיי שאני כבר לא יודעת מה לעשות איתה. דואגים לה ואוהבים אותה ומפנקים אותה, ממש מרעיפים עליה אהבה, ומה מקבלים בסוף?? היא בועטת, שורטת, מרביצה לנו! להורים שלה! לפעמים איך שניגשים אליה! סך הכול בת שלוש... איפה היא למדה את זה בכלל?"

"קודם כל," אני אומר לה, "צריך לבדוק במישור הפיזי. למשל – יש ילדים שרגישים לסוגים של בד, ויש ילדים שרגישים לקולות או לריחות. זה נקרא תחושתיות-יתר. במקרה כזה אני כבר לא יכול לעזור, אבל אני יכול להפנות אותך למישהו שמטפל בזה. אבל בכל זאת, הייתי רוצה להתעכב על משהו שאמרת. הדגשְת עד כמה מפנקים אותה ונותנים לה אהבה..."

 

"כן, זהו! אני אבדוק מה שאמרת על העניין הפיזי, אבל ברור לי שיש כאן גם הקטע הזה של הפינוק. מפנקים ומפנקים אותה, וכולם, כל המשפחה כל הזמן מכרכרים סביבה, אז היא חושבת שמותר לה הכול!"

 

"אני לא יכול לדעת מה היא חושבת," אני אומר, "ובשלב זה אני עדיין לא יכול לשער. הייתי מבקש שתאמרי לי – כשאת אומרת "מפנקים אותה", "נותנים אהבה" וכו' – למה את מתכוונת? מה עושים?"

 

"מה זאת אומרת מה עושים? מה שעושים! מנשקים, מחבקים, נחמדים אליה, פה ושם צביטה בלחי, נשיקות, שרים לה שירים, מה שעושים עם ילדים."

 

"איך צביטה בלחי?" אני שואל, "ככה?"

 

"אָאאאא!!"

 

סתם, סתם, מובן שלא באמת צבטתי אותה. מה אני, משוגע? בכלל, מי יכול לעשות דבר כזה? אני מתאר לעצמי שלא לרבּים וגם לא למעטים מכּם יצא לראות שני מבוגרים צובטים זה בלחיו של זה, סתם ככה בשביל הכיף. אבל לעשות את זה לילדים שלנו... משום מה חלק מאיתנו בטוחים שאין עם זה שום בעיה.

 

בכל אופן, התעכּבתי עם אותה אמא על עניין הצביטות, ואולי גם דרכים אחרות של הבּעת אהבה באופן כואב שהילדה הזאת חוֹוָה. "ייתכן שֶבִּתֵּךְ פשוט לא יודעת שזה לא בסדר להכאיב ולגרום לתחושות לא נעימות," אמרתי לה, "הרי אלה שאוהבים אותה עושים את זה לה. וייתכן שהיא מראש חווה הבעת אהבה כמשהו מכאיב, וכשהיא חוששת שזה עומד לקרות, 'איך שניגשים אליה' כפי שאמרת, היא ממהרת לקדם פני הרעה."

 

"אתה בטוח בזה?"

 

"לא. זו השערה. ייתכן שבאמת יש כאן משהו פיזי, וצריך לבדוק זאת; וייתכן שיש משהו אחר, שאינני יודע אותו. לשם כך נחוץ בירור מעמיק יותר. אבל בדבר אחד אני בטוח מעל לכל ספק – צביטות, ובכלל הבּעת אהבה באופן אלים, גורמות רק לרע. יש להפסיק זאת החל מרגע זה."

 

"אבל מה, איך אני יכולה להגיד להורים שלי..."

 

"אני יכול לעזור לך בכך. נשב ונדבּר ונראה בדיוק איך."

 

****************

אז מה, בעצם, אנו אומרים לילדים שלנו כאשר אנו צובטים אותם או מניחים לקרובי משפחתנו לגרום להם כאב "מתוך חיבה"? אנו אומרים לילד: אני גדול וחזק, אתה קטן וחלש, אז מותר לי יכול לעשות לך/בּך מה שמתחשק לי באותו רגע. לחזק מותר להכאיב לחלש. לא מתוך רוע. פשוט, ככה זה. זה העולם שאתה גדֵל לתוכו.

 

ומי מאיתנו שאינו מוכן בשום אופן להעביר מסרים שכאלה לילדיו,

 

ורוצה, משתוקק, שילדיו יגדלו באווירה של ביטחון מוחלט ואהבה,

 

אך מוצא שהוא מתקשה בכך,

 

אז אנא – שלא יתבייש, אלא יתגאה ברצונו להיטיב עם ילדיו,

 

ויפנה לעזרה.

 
חדש באתר
להיות לקות מרחב - ליאור דגן ב"הכול צפוי" עם אבי שמאי

הראיון בדקות 29:43-41:13. הסבר ברור, ממצה ומרתק. 

http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2070480

 

 

אתם מוזמנים להצטרף לרשימת התפוצה שלי

אני מזמין את כל באי האתר להצטרף לרשימת התפוצה שלי, ולקבל באופן קבוע בדואר האלקטרוני מסרים ממוקדים בכל הקשור ב: לקויי למידה, בניית ביטחון עצמי, דרכי הוראה ועוד. בחלק מהמסרים משולבים קטעים מתוך הרצאות והופעות שהעליתי. .

זמן להתחיל לחיות

זמן להתחיל לחיות - ספרו של ליאור דגן, חמישה שערים לעולמו של אדם החווה עצמו כשונה. לרכישת הספר נא להשאיר פרטים ב"צור קשר".

לפרטים לחצו כאן
שלח לי דואר