052-2933025

אז מה באמת מניע אותנו ביחסינו עם ילדינו

אני קורא בספר "מהתלת הדם" של שלום עליכם. בוקר. "סיומקא שהתעורר בחדווה כזאת עד כי מתחשק לו לחבק ולנשק לא את אמא בלבד אלא את כל העולם כולו" (תרגום: אריה אהרוני); סיומקא, בן שבע או שמונה, אינו מבין מדוע אמו כל כך כועסת, ממהרת, חסרת-מנוחה, "מה היא דוחפת אותו כל כך לתוך מכנסיו? מה אין לה פנאי כל כך?" אמא כמעט סיימה להלבישו, "אבל כמו להכעיס מתעקש לו מגף אחד ומסרב לעלות על הרגל". שלום עליכם ממשיך וטווה קטע מאוד מצחיק על המגף העקשן, ועל סיומקא שנחה עליו רוח-שטות והוא מכופף את רגלו להכעיס, עד ש...

"האם נועצת בו מבט רצחני, והוא מביט בה גם כן ברצינות גמורה, והיא סוטרת לו בידה הימנית על לחיו השמאלית עד שנשמע ממש צלצול."

נכון, אמנם, שאין חדש בכך שהילדים בסיפוריו של שלום עליכם חוטפים מכות. סטירה, תלישת שיער, מריטה, צביטה, דחיפה – ולא "רק" מההורים. כל מבוגר רשאי לעשות בהם כרצונו. 

אבל כאן יש משהו יוצא דופן. ראשית, יש מעבר חד מקטע עליז ומצחיק לתיאור קיצוני קודר ומאיים. בנוסף, שלום עליכם מקפיד להדגיש שלא מדובר ב-"סתם" סטירה, אלא בסטירה שקודֵם לה "מבט רצחני", ולאחריה "נשמע ממש צלצול". ועוד עובדה מתמיהה –האֵם, שׂרה, איננה דמות שהיינו מצפים ממנה לאלימות מכל סוג ומכל מידה שהיא; ולמעט המקרה הזה, ולעוד מקרה בסוף הספר, היא איננה מרימה ידה על בנה. אין שמץ של דמיון בינה לבין האימהות המפלצתיות שבסיפורים "בגדי יום טוב" ו-"אל סעודת פורים". וסיומקא – בניגוד לילדים המופיעים בסיפורים אלה ובסיפור "האתרוג" – אינו ילד שכל הווייתו מתמצה בניסיונות נואשים "להלך בין הטיפות" ובפחד מפני מכות ועונשים. לא, סיומקא הוא ילד שמח, ושרה מתוארת כאם אוהבת ומסורה לכל אורך הספר.

אבל רגע... אני שב ומהרהר בשלושת הסיפורים שציינתי – יש בהם מן המשותף: שלושתם מתרחשים בתקופת חג – פסח, פורים, סוכות. גם הקטע על סיומקא מתרחש בערב חג הפסח. בשלושת הסיפורים שלום עליכם עוסק לא בשמחת החג, אלא בצד האחר שלו – המון מטלות, לחץ, היסטריה. וגם בקטע שקראתי, מתואר ערב פסח כיום שכולו סיוט עבור שׂרה, אוסף של מטלות על גבי מטלות, שבכולן צריכה לעמוד היא לבדה. האם זה העניין פה? האם שׂרה "מוציאה את התסכול שלה" על הילד? אולי. אבל יש כאן עוד משהו.

בשלושת הסיפורים שציינתי, יש מרכיב מאוד חזק של: עוני מול עושר. במיוחד בסיפור המצמרר "אל סעודת פורים". הילד ומשפחתו הענייה הולכים לסעודת פורים אצל קרובי המשפחה העשירים השׂנואים. המספר, מבוגר החוֹוה מחדש את ילדותו הכאובה, מתאר בשאט-נפש את הבוז מצד הקרובים העשירים, את ההתרפסות מצד משפחתו הענייה. הילד אינו אלא כלי במשחק הזה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כאדם עם רגשות. וכשהוא חורג מתפקידו, כשרגשותיו מתפרצים, הוא חוטף. אין זה משנה שהוא סובל, בוכה, צורח. חשוב רק שהמשחק יימשך.  

ROMANIA - CIRCA 1959: stamp printed by Romania, show Shalom Aleichem, circa 1959.

מי שביקר בבית הספר היסודי בשנות השמונים, כמוני, וזוכר משם את "אל סעודת פורים" ואת "בגדי יום טוב", בוודאי תוהה על מה אני מדבר - הרי במקראות הוצגו הסיפורים הללו כסיפורים מצחיקים-קומיים, ושלום עליכם הוצג כסופר שאהב את העיירה היהודית וכתב בחום ובאהבה על החיים בה. ובכן, אלה שקרים. נכון שיש כתבים מצחיקים אדירים אצל שלום עליכם, ונכון שיש בכתיבתו חמלה ואהבה כלפי העיירה היהודית והיהודים בכלל, אבל - כל זה אינו מקהה את הביקורת הנוקבת שלו על הרעות החולות שבחיי היהודים בגולה, ואת הזעם המפעפע בסיפוריו לגבי היחס הרע, ולעיתים האכזרי, לילדים. מקור התמונה: Imagebank.

אבל למה, שואל המסַפּר, המבוגר-ילד, ומותיר את השאלה ללא מענה של ממש. וגם שׂרה, המלבישה את סיומקא לקראת ליל הסדר בבית קרוביה העשירים, המנופחים והנלעגים – גם היא תוהה מדוע היא חרדה כל כך שהם ימצאו פגם בִּבְנהּ. מה יש בביקור אצל העשירים, שמעביר אותה על דעתה ומוציא ממנה אלימות שכזאת. אך היא מסלקת את המחשבות האלה מראשה במהירות, בכך שהיא חוזרת בראשה כמה פעמים על אמירה שגורה: "ילד צריך לדעת דרך-ארץ."

ומה איתנו?

בואו נבדוק את עצמנו, את היחס שלנו לילדינו, למעשיהם, לרגשותיהם. האם הדברים שמנחים אותנו הם הדברים החשובים באמת? או שמתגנבים למחשבתנו שיקולים זרים, מטופשים, בלא שנרגיש בכך? אין צורך להרחיק לכת למקרים קיצוניים כגון אלה המתוארים אצל שלום עליכם – האם קורה לנו שאנו לוחצים על ילדינו להצליח בדבר מה, לא מפני שאנו חושבים שההצלחה הזאת כל כך תתרום להם, אלא מפני שאנו מבקשים להתגאות בהצלחתם בפני מכּרינו?

בואו נשאל את עצמנו את השאלות הללו. בואו נשתדל לענות לעצמנו ביושר ובאומץ. בואו נבדוק האם מה שענינו לעצמנו אכן מבטא את מחשבותינו ותחושותינו, ולא את מה שנראה לנו כהלך הרוח המקובל. בואו נהיה הורים טובים. הבחירה בידינו.