052-2933025

להרע ולהריע - למה מבוגר נותן שילעגו לו?

הרוע, לעיתים קשה להגדירו ככזה. מחיקת האדם וביטול מוחלט של רגשותיו - זה יכול להיראות כהפיכתו לכוכב. ולפעמים זה באמת כך.

רוע מסוג זה יכול להופיע כך שהפוגע אינו רואה עצמו כפוגע, ומי שנפגע אינו יכול להביע זאת, ולא נותר לו אלא לשתף פעולה עם הפוגעים, שהם רבּים, רבּים... אתה לא בשליטה, נדמה לך שאין לך בכלל זכות להרגיש פגוע, ולקלקל לכולם. כולם שמחים וצוחקים ועליזים, וכאילו אוהבים אותך, אוהבים אותך ככה - מי אתה בכלל שתעז להרוס לכולם את החגיגה? שאתה עוד במוקד שלה! אתה צריך בכלל להגיד תודה!

נראה תלוש? הזוי? משהו שיכול לקרות רק לאנשים מאוד חלשים שנמצאים בשולי השוליים של החברה? לא, זה יכול לקרות לכל אחד. גם למצליחים ולמצליחנים שבינינו.

במשך שנים רבות שודרה בערוץ 2 תכנית מתיחות. התכנית ההיא שודרה בשעת-שיא, והיו לה אחוזי צפייה גבוהים במיוחד. מפעם לפעם ראיתי קטע זה או אחר מתוכה, ותמיד זו הייתה חוויה דוחה; אך לא התכנית עצמה היא העיקר כאן (סך הכול היום יש דברים גרועים יותר), אלא אנחנו.

היה פרק אחד שצפיתי בו מתחילתו ועד סופו. הנמתחת הייתה פסיכולוגית. הגיע זוג ל-"טיפול", והם מתחילים לספר לה את ה-"סיפור" שלהם, וכל מה שהם מספרים מוכּר לה - אלה דברים שקרו גם לה. ובהתחלה זה מצחיק אותה, ונחמד לה, אך בהדרגה זה הופך להיות מוזר מדי, מפחיד, היא לא מבינה מה קורה , איך זה יכול להיות, היא הרי לא מתארת לעצמה שבעלה סיפר את כל הפרטים עליה ושהיא בתוך מחזה מבוים, משחקת את התפקיד שכתבו לה, בלי שהיא יודעת...

האם זה לא היה מספיק "מצחיק" אלו היו מפסיקים בשלב הזה? ככל הנראה, לא.

הם התחילו לספר פרטים יותר ויותר מביכים מהחיים שלה, הזכירו דברים שהיא נכשלה בהם, והיא כבר הייתה בחוסר אונים מוחלט, בהיסטריה, ועדיין היא לא יודעת שכל זה מצולם, ושיש מערכת גדולה וחזקה ומאורגנת ומשומנת שפועלת אך ורק כדי לארגן את כל זה נגדה, בשיתוף פעולה מלא של בעלה ומשפחתה וחבריה לעבודה...

סוף סוף היא הגיעה לקצה גבול שפל המדרגה, ואז, רק אז, נכנס מנחה התכנית, כולו זורח, והחתים אותה על איזה דף (ומי לא יחתום על כל דבר במצב כזה?), וכולם כל כך צוחקים ושמחים...

ולאחר מכן, היא מופיעה באולפן, מול כל הקהל, המון קהל באולפן ועוד יותר מול טלוויזיות, וביחד עם כולם היא צופה בעצמה נכנסת להיסטריה, וצופה בעצמה בוכה ומייללת, ושוב נאלצת לשמוע את כל הטעויות והפאשלות שעשתה בחיים, והיא ממשיכה לשחק את התפקיד שלה, וצוחקת מכל העניין, ומשתלבת ומתמזגת יפה, וכולם, כולנו, מוחאים לה כפיים, אוהבים אותה. מרוצים ממנה. היא משחקת טוב, מככבת, סטארית.

אבל נניח ש...
נניח שהיא לא הייתה לוקחת את זה יפה/בהומור/בחיוך/ברוח טובה, והייתה שוב צורחת - תראו איזה סיוט עבר עליי, מה אתם עושים לי, איך אתם יכולים לצחוק ככה מההיסטריה שלי ומהכאב שלי, אז... איך היינו מגיבים? האם היינו מקשיבים? האם היינו מזדעזעים מכך שהיא הרסה לנו את החגיגה? האם בכלל היינו שמים לב?

תוצאת תמונה עבור הוד מלכות תומאס מאן
תיאור של השפלה פומבית שבה המושפל, הנסיך קלאוס, אינו בטוח שהוא באמת מושפל, וגם המשפילים אינם בטוחים בכך, והגבולות בין הצחוק לרוע מיטשטשים, מצוי ב"הוד מלכות" המעולה מאת תומס מן. מאמר על כך יופיע בשבועות הקרובים באתר זה. 

אני מרבה לדבר על מקרים כגון אלה בפעילויותיי עם מורים. ואחת השאלות הנפוצות שעולות היא, האם אפשר בכלל לשנות משהו. הרי - ככה זה בעולם // זה טבע האדם, וכו'.
ואני עונה:
קטונתי מלומר משהו על "טבע האדם" או על "דרך העולם". אני לא יודע על כך דבר, ואני בספק אם מישהו כן. אבל להביא ילדים ונוער לידי כך שיתייחסו אחרת ויתנהגו אחרת מאיתנו - ובכן, זה בהחלט קשה, בעיקר בהתחשב בכך שאנו המבוגרים ממשיכים להעביר לילדינו מסרים המאדירים את ביזוי האדם (אני בטוח שכל אחד מהקוראים יוכל למצוא דוגמאות לכך), אבל... זה בהחלט אפשרי.

אפשרי, זאת פשוט עובדה. ואני אומר זאת באחריות מלאה ומתוך ניסיון בשטח. אם מדברים עם הילדים על הדברים ללא כחל ושׂרק, לא מנסים לרצות אותם, לא מתחנפים אליהם ומאידך לא מתנשאים מעליהם; אם אנו, המורים, אומרים את האמת שלנו כפי שהיא, ומראים שהדבר חשוב לנו - אז אפשר בהחלט לשנות דפוסי חשיבה, ולפעמים גם להביא מישהו לגילוי שהוא כבר חשב את זה, הרגיש את זה, בעצמו - והילדים מתחילים לתת דוגמאות משלהם, מגיעים לתובנות שהמורה עצמו לא חשב עליהן, מספרים לאחרים, משנים התנהגויות והרגלים, גם הרגלים של שנים... כן, בפירוש כך.

ולכולנו אני רוצה לומר:
בואו נוותר על הנטייה לעשות ולחשוב ולהרגיש מה שנוח לנו באותו רגע, וננסה לעשות, לחשוב, להרגיש, את מה שבא מתוכנו. בואו נאהב את האחר ונוקיר אותו על מי שהוא באמת, ולא על דמות שאנו כופים עליו להציג. בואו ננסה להבחין בין הדברים. בואו נהיה טובים. הבחירה בידינו.