052-2933025

בקצרצרה

כאשר תלמיד שלי מגיע לסיום תהליך לימודי-רגשי, יש וההורים אומרים לי: "איזה שינוי הוא עבר! ממש לא מכירים אותו!" ואני אומר: לא, להפך, המצב הקודם שלו היה שינוי. עכשיו, הוא מי שהוא באמת. עכשיו אנחנו יכולים באמת להכיר אותו. נעים מאוד!

הפוסט הזה מורכב מתוכן כתוב ומסרטון. כאנשי חינוך, אנו חייבים:

מצד אחד - להקדיש מחשבה, רגש ומשאבים להבנת התלמיד ולהבנת הגורמים המניעים אותו (הסרטון).

מצד שני - להימנע באופן מוחלט מ"לזרום" עם התלמיד כאשר הדבר רע בעינינו (התוכן הכתוב).

כל זה כלול ומובע במשפט הבא: כאנשי חינוך, אנו מחויבים בראש ובראשונה לכבוד האדם.

פעם הרציתי על לקויי למידה בפני צוות מורים בתיכון, 

ואחת המורות המבוגרות יותר - ראיתי שהיא מאוד רוצה לומר משהו, ולא נעים לה.

עודדתי אותה לדבר, ולבסוף זה פרץ ממנה:

"ואולי הם פשוט טיפשים?

"יש אצלי תלמידים שלא קולטים דברים שהם כל כך... פשוטים, שאתה לא יודע מה בכלל יש פה לא להבין!

"אז היום קוראים להם לקויי למידה והם מקבלים הקלות והקלות, פעם פשוט קראו לזה...

טִפְּ-שִׁים!"

כל המורים היו מזועזעים והחלו לנזוף בה, אבל אני דווקא נתתי לגיטימציה לדבריה, ובסופו של דבר מורים נוספים הודו שגם בהם חולפות לעיתים "מחשבות כפירה" כאלה.

"אספר לכם סיפורון," אמרתי, "בעצם זו רק התחלה של סיפור, ואין לו ממש אמצע וסוף, אבל אולי זה יענה לכם על השאלות והתהיות.

"אתם בוודאי זוכרים, שסיפרתי לכם על לקות המרחב שלי - בין היתר אני מתקשה להבין דברים הקשורים בכיוונים ובפניות. היום הגעתי במכונית לביה"ס הזה, לפי ההנחיות של 'waze', יצאתי מהמכונית וניגשתי לשער - והשומר אמר לי שזה לא השער הראשי. 'אתה יכול להיכנס כאן וללכת ישר ישר עד הסוף,' אמר, 'אבל זה המון ללכת. עדיף שתחזור לאוטו, תיסע הפוך מאיך שהגעת, תפנה בכיכר הזאת, ו...' - באמצע דבריו נאלצתי לקטוע אותו, ביקשתי שיפתח לי בכל זאת את השער, כי לא הבנתי דבר מההסבר. השומר הביט בי נדהם. 'אבל זה כל כך פשוט, מה יש פה להבין?' ובמהלך הדברים אפילו נפלט לו: 'תגיד לי, אתה..."

"אילו הייתם שם," אמרתי למורים, "בטח גם אתם הייתם חושבים שאני...

אִידְ-יוֹט מֻשְ-לָם!

פעם באו אליי אֵם, שנראתה קשוחה למדיי, וילדה בת 8 לפגישה ראשונה, והילדה הביאה ספר חשבון, ועלעלתי בו, והינה אני מגיע לדף עם תרגילים, ועליו רשום בעט אדום: "את רואה, מיכל שוב לא הכינה שיעורי בית!!" אחרי זה הייתה דרישה לחתימה של ההורים, ואני יכול להישבע שבהתנוססות החתימה של המורה היה אפשר להרגיש בשמחה ועליצות-לאיד. והאמא הסתכלה על הילדה בזעם, בייאוש, ב... בחיי שאני לא יודע כבר במה, והילדה הורידה את הראש, והאמא הביטה בי והיה ברור שהיא מצפה שאגיב בזעזוע, ובאמת כך הגבתי:

"בושה וחרפה!!! לכתוב בעט אדום על הספר!!!"

כולם מתלהבים מחידושי הטכנולוגיה - "בעתיד כבר לא יצטרכו מורים, אפשר ללמוד הכול מהאינטרנט", אך למעשה אין כאן מהפכה של ממש. שכּן: מי שמסוגל ללמוד באופן מעמיק באמצעים טכנולוגיים, יכול לעשות זאת גם באמצעים "מיושנים", כגון ספרים. אני למדתי מתמטיקה ברמת 5 יח' וברמה אקדמית באמצעות ספרים, ונעזרתי גם ביוטיוב ובכלל באינטרנט, אבל לא יכולתי שלא להיעזר גם במורים בשר-ודם, שאפשר ליצור איתם תקשורת אישית אמיתית, שאם לא כן - הידע שלי לא היה שלם.

ההתפתחות הטכנולוגית מתפקדת, אם כן, כספר משוכלל עד מאוד, אך אינה מחליפה את המורה. ומכיוון שהטכנולוגיה אכן תורמת רבות במישור העברת הידע, הדבר מאפשר למורה להקדיש יותר משאבים לתחום הרגשי. הבנת התלמיד, זיהוי מצוקות נסתרות, עידוד, אכפתיות - על הדברים האלה לא יאבד הכלח לעולם. כך שההתפתחות הטכנולוגית אכן משפיעה על תפקיד המורה, לטובה.

סרטון מעולה על כך, בערוץ הנפלא veritasium:

כדי להצליח במתמטיקה צריך לצאת מהקופסא, אחרת אי אפשר להצליח, גם אם יודעים את החומר מצוין. לדוגמא: פעם בא אליי תלמיד עם תרגיל בגיאומטריה - היה צריך להוכיח שסכום של שתי זוויות שווה כך וכך. הוא לא הצליח בשום אופן לפתור את התרגיל, כי הוא לא הצליח למצוא כמה שווה אף אחת מהזוויות. ואם אתה לא יודע כמה שווה כל זווית - אז ברור שאתה לא יכול למצוא כמה שווה הסכום שלהן, שהרי הסכום זה זווית ועוד זווית.

נו, מה אתם חושבים, אני הצלחתי למצוא כמה שווה כל אחת מהזוויות?
איפה!
ובחיים גם לא הייתי מצליח. לא הייתה בתרגיל הזה שום אפשרות למצוא כמה שווה אחת מהזוויות. אבל... צריך לצאת מהקופסא ולהכיר בכך שמה שברור הוא לא בהכרח נכון, ובגיאומטריה (וגם באלגברה) אפשר גם אפשר למצוא סכום של זוויות או צלעות או פרמטרים או מה שתרצו - בלי לדעת את הערך ולוּ של אחד מהם. פשוט - מסתמכים על דברים אחרים ועל היגיון אלגברי.

נו, אז בסוף עזרתי לתלמיד לפתור את התרגיל?

מה פתאום! רק הסברתי לו על העניין הזה של היציאה מהקופסא, ואמרתי לו שברגע זה הוא מסתובב בתוך הקופסא, והוא קישר את זה לכך שהוא מחפש כמה שווה כל זווית. ואז התלמיד הציץ מחוץ לקופסא וחיפש עקרונות גיאומטריים שהוא מכיר, ומצא את החוק הבא: זווית חיצונית במשולש שווה לסכום שתי זוויותיו שאינן צמודות לה (כשלומדים את זה מהבסיס מגלים שזה הרבה פחות מסובך מכפי שזה נשמע). ואז...

ואז הוא פתר את התרגיל בכיף.

הסרטון הזה הופץ הרבה פעמים, ותמיד הדגש היה על הילד - הוא באמת משהו מיוחד, אבל אני רוצה לשים את הדגש הפעם דווקא על האמא ועל ההתייחסות שלה לילד.

איך אנו ההורים יכולים לתרום לפיתוח חשיבה עצמאית - לוגית ורגשית - בילדים שלנו?

בואו ניקח דוגמא מאמא של לואיס:

היא מתייחסת ברצינות לכל השאלות שלו - עונה לו בפשטות, בלי להסתבך, בלי לייפות את הדברים, בלי לשקר ולהמציא סיפורים מטופשים, ובלי "כשתגדל תבין". בקלות הייתה יכולה לומר בהתחלה שהתמנון אינו אמיתי, או שבאמת אף אחד לא אוכל תרנגולת, ולסגור עניין; כפי שרבים מאיתנו מעדיפים לעשות, כי לא תמיד יש לנו ראש וסבלנות ל"שטויות של הילד"...

אמא של לואיס לא "מחנכת" אותו כאן, לא מתערבת ולא מפריעה לו כשהוא טווה את חוט המחשבה - עושה הקשה מהפרט אל הכלל, שוקל את הדברים ומסיק מסקנה. היא לא מאיצה בו שיאכל כבר, וגם - לא חושבת שמה שהוא אומר זה "מצחיק", או "תמים" או "חמוד". (טעות שרבים מאיתנו עושים, וכבר ראיתי כמה ילדים שמאוד נעלבים מזה, וההורים שלהם חשבו שגם זה חמוד...)

ועל הקישור בין חוכמה ורגש, שרואים אותו כאן בבירור - נדבר בפעם אחרת.

 

דברים שכתבתי בהשתלמות בספרות אנגלית - ההשתלמות הייתה מצוינת, אבל הייתה לי ביקורת על כך שעסקו שם בעיקר ב-להסביר לתלמידים את המסר, האמירה שביצירה. כל ניתוח היצירה היה באוריינטציה לכך.

I think that poetry (as well as any kind of art) is a lot more than a way to deliver a message. Oscar Wild said that art is totally useless, and I agree with him, referring to "useless" as an adj. whose meaning is not negative. Poetry is beautiful as itself, and the saying in the poem is a part of it, not all of it. Unlike an article, a poem does not lead the reader to a main idea. Everything in the poem is "main", including the saying, the atmosphere, the rhythm etc. 

   

אני מכוון את ההוראה שלי כך שכל מי שלא משתגע אחרי הליכה בתלם יוכל לפרוץ לו שבילים צדדיים.

בכל מסגרת שבה דיברתי על ה"מתקרבנים" - הילדים, בני הנוער והמבוגרים ש"נותנים שידרכו עליהם" ולעיתים אף מציגים את חולשתם לראווה - תמיד הנושא הזה עורר תגובות סוערות ונרגשות.

ראשית, אבהיר מדוע אני תוחם את המילה הזאת בגרשיים. ובכן - אני מקפיד על כך, מכּיוָן שבּמילה הזאת יש הנחה מובלעת, ש... "הוא כזה, זה האופי שלו". אני מתנגד לכך באופן נחרץ. הנער השם עצמו ללעג ומתנהג בחולשה, לעולם אינו "כזה", וזה בפירוש לא האופי שלו או המהות שלו. זה מצב שהוא כלוא בתוכו, וזה מצב שבפירוש יכול, וחייב, להשתנות.

בנוסף, בכל פעם שהעליתי את הנושא קיבלתי תגובות בנוסח "אבל אי אפשר לעזור לו - הוא חייב לעזור לעצמו!"; או: "זה חייב לבוא ממנו!". 

זוהי גישה שגויה לחלוטין. 

ילד/נער הכלוא במצב כזה אינו יכול בשום אופן לשנות את מצבו בכוחות עצמו. הוא חייב תמיכה והבנה של הסביבה. קשה מאוד לזכות בתמיכת הסביבה, מכיוון שהאנשים ה"בּסדר" מתקשים מאוד להבין את המצב הזה. האנשים ה"בּסדר" מנסים לעודד את הילד הזה, מטיחים בו (כך זה בעיניו) שהוא צריך להיות חזק, שהוא צריך לצאת מזה, שהוא מסוגל, שהוא יכול, וכו'. כל זה מכּוונות טובות, אבל... הילד "יודע" שהוא לא חזק, שהוא לא מסוגל.

הפער בין מה שהוא "יודע" לבין מה שכולם רואים כמובן מאליו, יוצר בילד תחושה שהוא פחות מובן, יותר בודד. עוד עלול להיווצר בו הפחד, ש... הוא ינסה להיות "בסדר", וייכּשל, ויאכזב את כל האנשים הטובים שרוצים לעזור לו... הנער עלול להתחפר עמוק יותר בתוך ה"התקרבנות".

אז... מה עושים?

על מנת להניע אותו לכך שישנה את מצבו, יש לעשות עבודה מעמיקה שבמהלכה הילד הוא שותף מלא ביצירת בסיס אמיתי ומוצק לכך שהוא באמת מסוגל, באמת שווה, באמת ראוי. זה לא קל, אך זה בהחלט אפשרי.

סיפור יפה ואמיתי על חשיבה מחוץ לקופסה, עוד לפני שהמושג בכלל היה קיים, מופיע בספרו האוטוביוגרפי של אורי אורלב "חיילי עופרת".

הייתה ילדה, שפעם בכמה זמן הייתה נעמדת, בוכה וצורחת צרחות-אימים: "העיניים!!!" לקחו אותה לכמה רופאים - לא מצאו דבר. 
יום אחד ד"ר זמנהוף, שהיה רופא עיניים (הוא מפורסם בעיקר בזכות היותו ממציא שפת האספרנטו), נתקל בילדה ובהוריה במקרה, בדיוק כשהיא בהתקף כזה. הוא אמר להורים המיואשים: "אולי אני יכול לעזור".

ואז:
"ניגש אליה, הפך את עפעפיה ושלף מתוכן שני ריסים ארוכים.
'ריסים יפים!' אמר, והמשיך בדרכו."

לא כתוב, אך אני יכול לתאר לעצמי כמה דברים בוודאי אמרו על הילדה הזאת: מפונקת, היסטרית, בכיינית...

ואני מתאר לעצמי מה חלף בראשו של ד"ר זמנהוף: הילדה הייתה אצל הרבה רופאים, לא מצאו כלום, מה הדבר שהם לא עשו?


התמונה של ‏ליאור דגן לקויות למידה‏.

כישלון - יוצר תחושות-תסכול ודימוי עצמי נמוך. לא? 

בעיניי - לא. אם אנו ההורים לא נתייחס לאי-הצלחה כאל משהו איום ונורא ולא נלחיץ את הילדים שלנו, אז גם אם הם ייכשלו - זה לא ישפיע על הביטחון העצמי שלהם ולא יתסכל אותם. ואם נעודד אותם לעסוק במה שהם אוהבים ונייחס חשיבות למה שהם אוהבים - אז הם יגיעו בסופו של דבר להצלחה, וייהנו מהדרך אליה, גם אם היא תהיה רצופה במהמורות ובמכשולים.

בעת שאני מלמד תלמיד שלי, אני גם לומד ממנו. מה יש, גם לי מגיע, לא? גם (ובעיקר!) ילד קטן יכול ללמד אותי על: מתמטיקה, תהליכי קריאה, תהליכי חשיבה, היסטוריה וניתוח היסטורי, אינטראקציה עם הסביבה ועוד. לא, אני לא מתכוון לילד "גאון", אלא לכל ילד.

אם חושבים קצת מחוץ לקופסא, אפשר לצאת מכל מצב, גם אם נראה שאין מוצא. דוגמאונת:

פעם התערבתי עם חבר שלי על משהו, וסיכמנו שמי שטועה יזמין את השני לסרט. בסוף התברר ששנינו טעינו. אז הלכנו לסרט ביחד, וכל אחד שילם על הכרטיס של השני.סיפורון משעשע ואמיתי:

באחד הכנסים שהרציתי בהם, היו כמה סטודנטיות שמאוד הקפידו על "ילד עם לקות קריאה" ולא "ילד לקוי קריאה", והעירו על כך כל הזמן, וחזרו והסבירו עד כמה זה חשוב לביטחון העצמי וכו', עד שמישהו אמר להן:

"אני יודע שצריך להגיד 'אני עם דיסלקציה', אבל אני מתבלבל כי אני דיסלקטי."

היכולת ליהנות מרגעים ולחוותם במלואם זו מתנה שקיבלנו, אך מעטים מאיתנו הִבְחַנּוּ בה. רבים מאיתנו זקוקים ל-"אקשן" ולמשהו חיצוני על מנת ליהנות.

רבים מאיתנו חושבים, למשל, שכדי ליהנות מהשהייה בטבע, חייבים ללוותה במשהו אחר, כך שהשהייה במקום האהוב עלינו תשמש כרקע בלבד, ושלא ניאלץ להודות בפני עצמנו שאנו אוהבים משהו שאיננו יודעים להגדירו.

תלמיד אחד שלי אמר לי: "אני מה זה אוהב לשבת מול הים, עם בירה וסיגריה."
"אני אותו הדבר", אמרתי לו, "חוץ מהקטע של הבירה והסיגריה."
"אז מה אותו הדבר?" הוא שואל.
"ה-לשבת מול הים", אני אומר לו.
"לשבת מול הים בלי לעשות כלום?? סתם??"
"לא סתם..."

יש ואנו נהנים לשהות בחברת עצמנו, בחברת מחשבותינו ורגשותינו.
מסיבה כלשהי, החברה שלנו מתייחסת לכך בשלילה. אנו פוחדים, אולי, מכל מה שמזכיר לנו צל צלה של בדידות.

 

סיפורון אמיתי:

פעם עמדתי בתור במס הכנסה להגשת הדו"ח השנתי לעצמאיים. היה תור ארוך למדיי וכולנו היינו די שבוזים ולחוצים ועצבניים כי זה היה היום האחרון וכבר עמדו לסגור שם, ופתאום נשמעו מתוך התור צלילים קולניים של צחקוקי שביעות-רצון, ואחד העומדים אמר: "כל התור הזה - רק גברים. כל העצמאיים ואנשי העסקים - רק גברים!"

כולנו היינו מרוצים, וחלק מאיתנו המשיכו לדבר על "צריך להראות את זה ל-פ-מי-ניס-טיות האלה", כשלפתע נשמע קולה של הפּקידה:

"כל העצמאיים ואנשי העסקים שנזכרים להגיש את הדו"ח השנתי ברגע האחרון - 
 רק גברים..."

בהמשך לקצרצרון על "מיכל שוב לא הכינה שיעורי בית!":

מישהי כתבה לי:

"הגבת מעולה. השאלה - איך מלמדים את המורה לא לנהוג כך?"

שאלה מצוינת!! והתשובה שלי:

יופי של שאלה, ובאמת חלק חשוב בתהליך העבודה שלי עם אותה ילדה נעשה עם המורה. מורה שפועלת כך עושה זאת ממקום אישי. כלומר: היא מתייחסת לאי-הכנת-ש"ב או לחוסר תפקוד בכיתה, כאל דבר שהילדה עושה אישית נגדה, ואז המורה "מחזירה לה" . אם אני מצליח לשחרר את המורה מהמקום האישי והילדותי הזה (והאֲמינו לי - מורים רבים וטובים עלולים ליפול בפח הזה ולהיכנס למקום ילדותי, ואם אני לא אקפיד להיות מודע - גם לי זה עלול לקרות), אני יכול לבנות ביחד איתה דרך התנהלות מיטיבה: גם לא מוותרים על הדרישות (חשוב לציין שאני בשום פנים ואופן לא תומך ב"לוותר לילד"), וגם עושים זאת באופן שמכבד את הילד ומניע אותו להשקיע.

יש ובשיחה ראשונית עם ההורים, אני מביע הבחנות בלתי צפויות, שגורמות להורים לראות את הילד שלהם באופן אחר לגמרי מכפי ש"חשבו" (כלומר, מכפי שהיה "מובן מאליו"). מטבע הדברים, זה מעורר בהם התפעלות, ואז...

אמנם הנטייה הטבעית שלי היא להתנפח מגאווה, אבל אני חיייייב להתעשת, ואני אומר להורים שמדובר בהבחנה ראשונית בלבד, על סמך שיחה אחת, ורק לאחר שאפגש עם הילד ואדבר עם המורים שלו ואעשה עבודה של ממש, אוכל לדעת האם מה שאמרתי (או חלק מזה) אכן נכון. ולפעמים באמת קורה שלא. מה יש. 

 

 

 

בחיי שראיתי פרסומת להסרת משקפיים - "בשביל הביטחון העצמי שלי". אני לא יודע אם זה סוג של בדיחה, או שמישהו באמת מנסה למכור אשליות בלתי מתקבלות על הדעת. אני עוסק בבניית ביטחון עצמי כמה שנים, וכל העניין הוא שהביטחון העצמי של האדם יעמוד בפני עצמו, ולא יושפע מלקות ראייה, לקות למידה, גמגום, צליעה, נכות או כל מום זה או אחר.אנו יכולים להתייחס לילד שלנו, לתלמיד שלנו, באופן שיבליט את חולשותיו או יעצים את חוזקותיו. אנו יכולים לתהות האם יש בו בכלל חוזקות כלשהן, ומאידך אנו יכולים להתאמץ לחפְּשׂן ולהתייחס אליהן כאל משהו חשוב ואיכותי. אנו יכולים להתייחס לילד לפי השגיו והצלחותיו/כישלונותיו, ואנו יכולים להתייחס אליו לפי... מה שהוא.

 

בכל פעם שבא לי להשוויץ ולהתפאר ולהתרברב, אני נזכר בשיעור 6 ב"היסטוריה עולמית" של פרופ' יובל נח הררי. הערך העיקרי שמועבר כאן זה ענווה. ובאמת - איך אפשר שלא להיות צנוע, כשמסתבר שמותר האדם מן הבהמה הוא לא רק באכזריות שלנו אלא גם, כפי שמתברר בהרצאה הזאת - במה שקשור לאינטלקט, כלומר: בטיפשות שלנו.

במשך שנים אמרו לי שללקויי למידה צריך להסביר רק-רק-רק "מה שצריך", כמה שיותר לזכור ולשנן וכמה שפחות "מה שהם חלשים, התסכולים שלהם", אך בסופו של דבר - בבחינות הבגרות האחרונות בלשון ובהיסטוריה (תשע"ג-תשע"ד, חורף תשע"ז) התלמידים והמורים הקימו קול זעקה, שהבחינות קשות, דורשות חשיבה... התלמידים לא מבינים אותן... אבל התלמידים שלי - הצליחו בהן בגדול, ואפילו לא ידעו שיש שם משהו "קשה". וזה לא ש"לימדתי אותם לחשוב" - אני יכול ללמד לשון, מתמטיקה, היסטוריה, ערבית - אבל לחשוב??? מה, אני יודע לחשוב יותר טוב מאיזה ילד? מה פתאום! פשוט - לא הפעלתי מניפולציות ואסטרטגיות כדי למנוע מהילדים לחשוב... 

בחיי שראיתי באיזו תכנית את פרופ' רולידר מציג מחקר שקובע בפירוש: אם הורים קוראים סיפורים לילדיהם - זה משפר את ציוני הילדים בעתיד, והחוקרים אף טרחו וחישבו בכמה נקודות הציונים יעלו. ואז רולידר והמנחה אמרו ש... הינה, יש הוכחה שכדאי לנו לקרוא סיפורים לילדים שלנו. ואני אומר: ??????????????????????????

מה, באמת יש איזו אמא בעולם שאומרת לעצמה עכשיו: "אההה, אז לקרוא סיפור לילדים שלי זה לא סתם בזבוז זמן!"? או אבא שאומר לבן שלו: "קיבלת רק 70 במתמטיקה? אחרי כל ה'איה פלוטו' שתרגלנו?"

עם כל הכבוד לציון יותר גבוה - זה הדבר הכי חשוב בקריאת סיפורים איכותיים עם הילדים???

יש כמה וכמה השלכות חיוביות לקריאה משותפת של ההורים עם הילדים - מבחינה קוגניטיבית, רגשית, מבחינת הקשר בינינו לילדינו, אבל הייתי מבקש להתמקד כעת בדבר-מה חשוּוּוּב שאנו נוטים להתעלם ממנו - הערך של הפעולה עצמה. אז בבקשה:

לקרוא ספרים/סיפורים יפים ואיכותיים עם הילדים שלנו - זה כיף חיים.

 

באחת הרשתות החברתיות הופיעה השאלה "איך מתמודדים עם קשיים של ילד במתמטיקה?". אחד הגולשים השיב כך:

"הכל מתחיל בתמיכה הרגשית שמקבל התלמיד מהוריו וממוריו. חייבים לשדר לתלמיד שהוא מסוגל להצליח. יש תלמידים שקל להם ולאחרים יותר קשה אולם כל אחד מסוגל למצות את הפוטנציאל שלו אם יאמינו בו וישדרו לו שהוא מסוגל."

אני הוספתי את התגובה הזאת:

"התמיכה הרגשית של ההורים היא כמובן הכרחית וטובה כשלעצמה, אך בשום אופן אין להציגה כגורם בלעדי. יש ילדים שמקבלים תמיכה רגשית מלאה ואהבה מהוריהם, ובכל זאת אינם מצליחים במתמ' או בתחום אחר, וזאת מסיבות שונות. לגבי "אם יאמינו בו וישדרו לו שהוא מסוגל" - שוב, זה חשוב עד הכרחי אך לא מספיק. אני מתעכב על הנקודה הזאת, כי הרבה הורים נוטים לקחת על עצמם אשמה ביחס לקשיים של ילדיהם. ישנם מקרים שבהם האשמה היא באמת בהורים, אך ישנם מקרים שבהם הקשיים נובעים מגורמים אחרים. האמירה הגורפת, "הכול תלוי ב..." מביאה לכך שהגורמים האמיתיים לקושי לא יתגלו, לא תהיה התמודדות עמם, הקשיים עלולים להחריף, ועִמָּם יחריפו רגשות התסכול."

הייתי בהרצאה, והמרצה דיבר על תלמיד שעונה תשובה שגויה - "תחשבו איזו מצוקה ומבוכה הוא מרגיש..." להפתעתי, כולם הנהנו בהסכמה. התערבתי ואמרתי - אנחנו המורים יכולים (וחייבים!) ליצור בכיתה אווירה שזה בסדר לטעות, שזה בסדר לשאול שאלות גם אם הן נראות טיפשיות, אווירה שבּהּ כל אחד יכול להביע דעות ורגשות ללא שמץ של מבוכה.

התלמיד: "אני לא מבין כלום." המורה: "תסביר לי מה בדיוק אתה לא מבין."

והתלמיד מבחינתו מסביר באריכות:

"כְּלוּוּוּוּוּוּוּם!"

 

 

לחבריי המורים, כאשר תלמיד אומר לנו שהוא "לא מבין כלום", האם אנו אומרים לו "תסביר לי בדיוק מה אתה לא מבין!"? בעבר הייתי נוהג כך. היום אני יודע - יש והתלמיד לא יכול לומר מה "בדיוק" הוא לא מבין, מכיוון שתחושת חוסר ההבנה המוחלט נחווית בעוצמה משתקת. בְּיָדֵנוּ ובאחריותנו לגלות מה הוא לא מבין, ולהבהיר זאת באופן מבוסס ומעורר מחשבה.

את הקצרצרון הקודם פרסמתי כפוסט בפייסבוק, ובאחת התגובות המגיב הִקְשָׁה ושאל האם זה לא התפקיד של התלמיד, לדעת מה הוא לא מבין ולהביע זאת. עוד טענה: בדרך המוצגת בפוסט - המורים עושים את כל העבודה לתלמיד, ומרוב שאנו רוצים שהוא יבין אנו עושים לו את כל העבודה.

בהרצאות אני נתקל לא אחת בשאלות או קריאות תיגר מעין אלה. אני כמובן מקדם אותן בברכה, והן מקדמות אותנו לשלב הבא. והריהו לפניכם:

התלמיד שמדובר בו נמצא בשלב ראשוני, שבו תחושת חוסר ההבנה נחווית בעוצמה משתקת (ואני לא מגזים!). אנו עדיין לא יכולים לדרוש ממנו לאבחן מה בדיוק הוא לא הבין, אבל... אנו כן יכולים לדרוש ממנו "להתאמץ להבין". המשמעות: ההסבר שלנו יהיה כזה שכולל שאלות מאיתנו לתלמיד, הסבר שבו התלמיד פעיל ושותף. אם כל דרך ההוראה שלנו היא כזאת, התלמיד יעבור לאחר פרק-זמן מסוים לשלב הבא, שבו חוסר ההבנה לא יהווה עבורו חוויה קשה, אלא עוד חלק מתהליך הלמידה. כשהתלמיד כבר בשלב הזה, הוא כבר לא יאמר "לא הבנתי כלום" או סתם "לא הבנתי", אלא: "לא הבנתי אֶת...". חשוב!!! יש תלמידים, ילדים ומבוגרים, שגם לאחר שהגיעו לשלב מתקדם נוטים לנסות לחזור למקום הנוח של "לא הבנתי כלום", ומבקשים שהמורה יעשה עבורם את כל מלאכת החשיבה. אנו לא ניפול בפח הזה, נאמר לתלמיד שאנו סומכים עליו שהוא מסוגל לומר מה בדיוק לא מובן וניתן לו את הזמן לנסח זאת (אפשר גם בכיתה גדולה!!).

תגובה לכתבה (מצוינת!) על הויכוח לגבי הרטלין:

אני מבקש להפנות את תשומת הלב של הקוראים לדבריו של הכותב על הילדה "המרחפת" שאוהבת לרקוד. "מצדי שתהיה מאושרת ולא תדע כלום בחשבון" - ובכן, ילד/מבוגר יכול גם להיות יצירתי ולממש את עצמו בציור, בריקוד, בספורט, ברקמה ובעוד אין-ספור תחומים שאני לא מכיר בכלל, וג