אנחנו הדורות הבאים – לשבור את שרשרת הסבל

אנחנו הדורות הבאים –

לשבור את שרשרת הסבל

יחס רע לילדים, אטימות מוחלטת מצד המבוגרים – שלום עליכם חוזר ומפנה את תשומת ליבנו לכך בכתביו. הדבר בולט במיוחד באוטוביוגראפיה שלו "מן היריד", שם הוא מקשר זאת לאמירה ברורה ונוקבת נגד ההיצמדות לדפוסי החשיבה המקובלים והנוחים ונגד ההימנעות מלחשוב ומלהרגיש.

זיכרונות ילדותו של שלום עליכם מלאים במכּות ובמלקות. מההורים, מהרבי, מהעוזרת, מכל מי שגדול ממנו. כזה היה גם מצבם של כל הילדים האחרים שהוא הכיר. המבוגרים ראו בהכאת ילדיהם חלק חשוב ומרכזי, אם לא החשוב ביותר, במלאכת ההורות. לילדים הרי יש נטייה לעשות דברים שהמבוגרים אינם מסוגלים או שאינם מנסים להבין: לצייר, לחקות קולות של בעלי חיים, לעשות הצגות, לרוץ, לשחק, לשאול שאלות. כל הדברים האלה גוררים כעס מצד המבוגרים, מכות ועונשים.

אז אם כך, מה הילד כן רשאי, או מחויב, לעשות? מהו ה-"תפקיד" של הילד? תפקידו של המבוגר מאוד ברור בעיני הילדים – להכות ולהעניש. ותפקידו של הילד? ובכן, המבוגרים בטוחים שהילדים מבינים שתפקידם הוא ללמוד ולציית. אך הילדים, כך אני מגלה במהלך הקריאה, מבינים משהו אחר לגמרי.

הקורא מגלה שבּעיני הילדים שבספר, תפקידו של הילד הוא "להיות ילד". כלומר, לעשות דברים שהמבוגרים אוסרים לעשות –  לגנוב, להמר, לשקר, להטיל אשמה על מישהו אחר, לעולל תעלולים הגובלים באכזריות; מבחינת העונש, אין הבדל גדול בין הדברים האלה לבין הדברים שילדים עושים באופן טבעי:

אם תגנוב, תקבל מכות; גם אם תשאל שאלות, תקבל מכות.

אם תהמר, תחטוף; גם אם תחקה קול של סוס, תחטוף.

אם תתעלל בכלב, תקבל סטירה; אם תבכה על כלב שהרגו אותו, אז… " 'ילדי החדר – שיהיו להם בכלל כלבים בראש!' וכיבדו אותם בכמה סטירות הגונות, ולשם קינוח התלוננו עליהם בפני הרבי, ביקשו שלא יחסוך מלקות, והרבי נענה לבקשה, ולא חסך מלקות, אוי, מלקות!" (תרגום: אריה אהרוני)

מה ההבדל בין לגנוב לבין לשאול שאלות? מה ההבדל בין להמר לבין לחקות ולהציג? מה ההבדל בין להתעלל בבעלי חיים ובין להביע צער אמיתי לנוכח כאבם? ההבדל הוא, בעיני הילדים, ביכולת ההסתרה. קל להסתיר גניבות, הימורים, התעללויות. כל הילדים משחקים בקלפים, גונבים כסף ומפסידים אותו. לעיתים הילדים הקטנים זוכים, והילדים הגדולים לוקחים את הכסף בכל זאת. מְקוֹמֵם? לא בדיוק. אם אתה קטן – אתה כועס על כך שֶאִתְרַע מזלך להיות קטן, וכל גדול יכול לעשות בך כרצונו. אם אתה גדול – אז אתה שמח במזלך.

זהו דפוס החשיבה המושרש, שהילדים נוטים לתהות לגביו, להפוך בו  במחשבתם, לחוש זעם כלפיו, ועם הזמן – להיכּנע לו. להאמין שכך היא דרך העולם. לשכוח שפעם הרהרת בדברים, להתכחש לרגשותיך ולמחשבותיך, להיצמד למה שמוכּר לך ולהנחילו הלאה, לדורות הבאים…

ואנחנו?

אנחנו הדורות הבאים. אם יש מי מאיתנו, שבילדותו חווה השפלה, מכות, יחס מבטל כלפי חולשותיו, יחס מזלזל כלפי כישרונותיו, עוול מכל סוג שהוא – אז הוא חייב לשבור את שרשרת הסבל, חייב להבטיח לעצמו: "אני אנהג אחרת עם ילדיי."

ואם יש מי מאיתנו, שמוצא שהוא מתקשה בכך, ומוצא את עצמו חוזר על דפוסי התנהגות שאינו רוצה לחזור עליהם – אז אנא שלא יתבייש, ויפנה לעזרה.