ספרות: אנטיגונה – איך הזמן משפיע על האהבה ומיהו הגיבור הטראגי?

אנטיגונה מאת סופוקלס – בשיעורי ספרות הדגש הוא בדרך כלל על כך שזהו מחזה טראגי, עם גיבורה טראגית. אך יש פן נוסף ועוצמתי למחזה: זהו בראש ובראשונה, בעיניי, מחזה על האהבה. האהבה ככוח שמניע את העולם – אך האם זהו כוח בלתי מוגבל? האם האהבה אינה מושפעת מכוחות אחרים? ומכיוון שאני, כלקוי זמן, מתעניין במיוחד בכוח הזמן, בואו נבדוק כיצד משפיע, אם משפיע, הזמן על האהבה.

ומכיוון שהמאמר מבוסס על שיעור ספרות שאני מעביר (שיעור מסובך למדיי, מיועד לתלמידים חזקים) – קחו לכם אתגר, ונסו לענות בעקבות המאמר על השאלה: מהו גיבור טראגי? ושאלת אקסטרה-אתגר: האם אתם מכירים דמויות מספרים או מסרטים, או אפילו אנשים אמיתיים – שאפשר לומר עליהם שהם "גיבור טראגי"?

כבוד? אהבה!

עלילת המחזה מוּנעת בראש ובראשונה מאהבתה של אנטיגונה לאחיה. אמנם, אפשר לטעון כי מה שמניע את אנטיגונה הוא הרעיונות לגבי כבוד המשפחה והנאמנות לחוק האלים – לכן היא קוברת את אחיה בניגוד לצו המלך; אך גם מבלי להמעיט במרכזיותן של אידאות אלה בתודעתה של אנטיגונה ובחשיבותן בעיני קהל הצופים בתקופה שבה נכתב המחזה, לא נוכל להתעלם מהאהבה שמביעה אנטיגונה לאחיה, ובלי להתייחס לכך לא נוכל להבין את דמותה, את ההקרבה המוחלטת שלה ואת מסירותה עד מוות. זאת ועוד: בעצם פעילותה למען חוק האלים ובהגנתה על חוק האלים, אנטיגונה עצמה חוטאת כלפיהם ("היבריס").

בניגוד למלך קריאון, שמתפקד כאיש לא-מודע, גאוותן וילדותי בחלק ניכר מהמחזה (אפילו מעליב את הנביא העיוור), אצל אנטיגונה איננו רואים חולשות-אנוש וחוסר מודעות. אפשר לראות זאת בוויכוח עם איסמנה – אנטיגונה אינה כופרת בעצם טיעוניה הפרקטיים של איסמנה, אך בזה להם ובוחרת ביודעין להתעלם מהם. כיצד, אם כך, שגתה בהיבריס וחטאה כלפי האלים? היא עושה זאת מתחילת המחזה ועד סופו – גם קבורת אחיה וגם התאבדותה מהוות היבריס, לקיחת תפקידם של האלים.

אני בטוח שיש גורם אחר, חזק יותר מכבוד המשפחה ומהנאמנות לאלים, שמניע את אנטיגונה, וגורם זה הוא: אהבתה לאחיה פוליניקס. 

הזמן יקהה את האהבה? אולי האהבה תקהה את שיני הזמן…

כיצד משפיע הזמן על אהבתה של אנטיגונה לאחיה? לא רק זמן, אלא זמן העובר בבדידות ובייסורים. היינו יכולים לצפות, כי בדידותה של אנטיגונה תביא להקהיית רגשותיה כלפי אחיה, ולהטלת ספק באשר להקרבתה למענו. בניגוד לציפיות המתבקשות – שמץ מזה אינו מתרחש, והיא איתנה בדעתה עד הסוף המר. יש כאן מאפיין מובהק של הגיבור הטראגי, וגם – השפעת עוצמת אהבתה של אנטיגונה, אהבה ששיני הזמן אינן נוגסות בה.

עם כל הכבוד לאהבה, מה עם רומנטיקה?

אהבתה של אנטיגונה לפוליניקס מוזכרת באודה 3, המוקדשת לאהבה. המקהלה מספרת על אפרודיטה אלת האהבה השולטת בהתרחשויות באמצעות משחק ברגשותיהם של בני האדם. האהבה, לפי המקהלה, היא רגש חזק שיש בכוחו לשלוט במעשיהם ובמחשבותיהם של בני האדם, ואף לגרום לבנים לקום על הוריהם – בכך רומזת המקהלה לסיפור האהבה השני במחזה – אהבה רומנטית, אהבתו של הימון לאנטיגונה.

הימון הוא בנו של קריאון וחתנה של אנטיגונה, והוא מנסה להציל את אנטיגונה ממוות. תחילה הוא מנסה לעשות זאת בעזרת חנופה לקריאון ובתירוץ שהעם רוצה בהצלת אנטיגונה, אך עד מהרה מגיע לעימות ישיר וגלוי עם אביו. הימון מצדד באנטיגונה באופן מוחלט, ומצב זה אינו משתנה עד סוף המחזה.

There is No Crack in Anything

חשוב להזכיר כאן נקודה כאובה במחזה: אהבתו של הימון לאנטיגונה היא חד צדדית. אפשר לראות זאת במיוחד כאשר אנטיגונה מקוננת על מותה הקרב – היא מביעה כאב על כך שלא תראה את אור השמש ומבכה את אובדן כלולותיה, אך אינה מקדישה קינה להימון ולפרידה ממנו. למרות כאבה על מותה, היא אינה מתחרטת, ואהבתה לפוליניקס אינה פוחתת, גם לא ההקרבה שהיא מוכנה לעשות למען אהבה זו. אהבתה להימון, לעומת זאת, איננה תופסת, ככל הנראה, מקום רב בקרבה. מה שמניע את הגיבור הטראגי – רעיון אחד, אידאה אחת, רגש אחד הנחווה במלוא העוצמה. אין מקום לעניינים צדדיים. 

אנטיגונה – גיבורה טראגית קלאסית. אין בקיעים בטראגיות שלה. אין בה חולשה. באהבה רומנטית, באהבת אמת רומנטית, יש הכרה בכאב ובפגיעות שלך. אנטיגונה בזה לכאב ולפגיעות. ואולי גם זו טרגדיה, מסוג אחר – אנטיגונה לעולם לא תהיה מסוגלת לאהוב באמת, או להבין אהבת אמת כלפיה. ובניגוד כואב לכך, אהבתו של הימון כלפיה נשארת חזקה ומוחלטת עד הסוף. 

There is a crack in everything. That's how the light gets in.

בעולם של לאונרד כהן אין גיבורים טראגיים. הסדק מצוי בכל דבר, בכל אחד, ומאפשר לאור לחדור. 

אם נראה את המחזה כמייצג את אהבתם של הגיבורים הטראגיים, נוכל לומר שזוהי אהבה שאינה מושפעת מזמן, גם לא מזמן העובר בבדידות, בייאוש ובייסורים. האהבה או חוסר האהבה של הגיבורים הטראגיים עומדת בפני עצמה באופן מוחלט. ניתן אף להרחיק לכת ולומר, כי במחזה הטראגי, גם האהבה עצמה היא סוג של גיבור טראגי. 

(על הקשר בין פגיעות לאהבה מומלץ מאוד לקרוא אצל ברנה בראון)