"הילד צוחק לי בפרצוף – ואתה אומר שאין לו ביטחון עצמי?!"

"באמת שזה כבר מוגזם," אמר לי אבא של עופר (שם בדוי), "יושבים ילדים על ספסל ועופר רוצה גם לשבת – אז הוא נכנס ביניהם ומעיף אותם לצדדים. חושב שהוא מלך העולם. יש לו מזל שהוא גדול ומסיבי ואף אחד בכיתה לא יכול עליו, אבל אני תמיד אומר לו: 'יום אחד יגיע ילד יותר חזק ממך ויקרקס אותך', וכמה שקשה לי להגיד את זה – באמת שזה יגיע לו! ואני אומר לו: 'אתה רוצה משהו – פשוט תבקש.' אבל שהוא יבקש? עם הביטחון העצמי המופרז שלו, נדמה לו שמגיע לו הכול."

לא עם כל ילד אלים אני יכול לעבוד – חלק מהגורמים לאלימות חורגים מההשכלה וההכשרה שלי. אבל עופר, כך התגלה בתהליך עבודתי אתו, לא היה באמת ילד אלים. לא ילד אלים – ומתנהג באלימות? איך זה? בבקשה:

נניח שילד רוצה לשבת על ספסל, ועל אותו ספסל יושבים כבר כמה ילדים. אם הם יזוזו קצת – יהיה מקום גם בשבילו. אז – שפשוט יבקש, מה יש. אבל לא לכולם לזה פשוט. יש ילדים (ומבוגרים) שהעניין של "איך לבקש", איך לפנות למישהו, מה בדיוק לומר – קשה להם עד מאוד.

"מה כל כך קשה כאן?" שאל אותי אבא של עופר. ובכן, יש כמה וכמה דברים שיכולים להיות קשים לאנשים שונים. ולגבי עופר: ערכתי לו אַמְבֶּ"ר (אבחנה מדויקת בשיטת רבדים) ואחת המסקנות הייתה שיש לו ביטחון עצמי בלתי מבוסס, בעיקרו ירוד. "ירוד?!" אביו כבר התעצבן, "להגיד 'כי ככה בא לי!' ולצחוק לי בפרצוף – זה ביטחון ירוד?!"

לא תמיד, אבל במקרה הזה – כן. עופר נמנע מלבקש, נמנע מלהסביר את עצמו, כי הוא מרגיש שאינו מסוגל לכך. הוא חושש, פוחד, אחוז אימה מכך שיילכד במצב של חולשה וחוסר אונים. זה קרה לו בעבר – הוא ניסה פעם לבקש מילדים שיזוזו ויפנו לו מקום, אבל לא ידע איך להפנות את תשומת ליבם אליו. הוא עמד ומלמל: "אה… רגע… אולי… בבק…", אבל הם לא שמעו אותו. או ששמעו וסתם לא התייחסו, עופר לא היה בטוח. ילדים אחרים עמדו וצפו במחזה, התבדרו – בכך עופר היה בטוח, למרות שלא העז להסתכל לצדדים.

עופר המשיך לעמוד חסר אונים, הבושה בערה בו, רצה לקבור את עצמו, כמו שאומרים, אבל – את זה אי אפשר באמת לעשות… בסוף הילדים על הספסל הסתכלו עליו – "מה אתה רוצה, לשבת? אז פשוט תבקש," ופינו לו מקום. עופר הרגיש עוד יותר אידיוט, חלש, חסר אונים. "אתה רואה," פנה אליו אחד הילדים, "פשוט מבק…" זה כבר היה יותר מדי. "לא בא לי לבקש, טוב?!"

בפעמים הבאות, עופר כבר לא ניסה לדבר. אלו היה חלש פיזית, סביר להניח שהיה מוותר, הולך לפינה ומצניע את עצמו. אבל עופר היה גדול, חזק, והוא גילה שהאלימות מאפשרת לו לדלג על השלב האיום-ונורא של "לבקש". הוא גילה שמשפטים קבועים פשוטים כמו "לא בא לי!" מאפשרים לו להימנע מניסיונות מביכים להסביר דברים שאי אפשר מבחינתו להסביר. לא שהוא נהנה מזה. תחושתו הייתה רעה ורק רעה כל הזמן. אי אפשר לחיות ככה, חייבים להדחיק את התחושה הרעה הזאת… עופר התחיל למצוא לו "בידור" באלימות גם סתם ללא סיבה, צחק להורים ולמורה שלו בפרצוף, ניסה לשכנע את עצמו שככה כיף לו. את עצמו לא הצליח לשכנע, אבל את כל האחרים כן.

על עבודתי אתו ועם הוריו, ואיך הגענו למצב שעופר מתפקד כיום היטב ואף פורח ללא שמץ אלימות, אכתוב בפעם אחרת. הפעם אני רוצה להפנות את הזרקור לגישה הייחודית של שיטת רבדים לביטחון העצמי, גישה שמאפשרת להבין במדויק את הילד:

הביטחון העצמי המופרז והביטחון העצמי הירוד – אלה שני מבעים של אותו הדבר, של ביטחון עצמי בלתי מבוסס.

חשוב להדגיש – עיקרון ההסתייגות: הדברים אינם תקפים לגבי כל ילד/מבוגר אלים באשר הוא. ועוד עניין חשוב מאין כמוהו: גם כאשר אנו מבינים את המצוקה של הילד, ומכילים, ועוזרים לו ללמוד להתמודד ועוטפים אותו בעידוד ובאהבה – נזכור להקפיד ולשלול את ההתנהגות האלימה מכל וכל.