השלב הראשון בהידרדרות הביטחון העצמי: הוא אמר משהו לפרח, הפרפר הזה, לא?
האם אתם זוכרים הילדה שהייתה "מ-עו-לה בקריאה, אפס מוחלט בהבנה"?
כשאמרתי למורה שלה שזה מפתיע, היא ענתה לי כך:
"מפתיע? אני מתפלאת עליך. זה כל כך פשוט, אני יכולה להסביר לך את זה בשתי שניות: תבין, קריאה זה טכני. לזכור את האותיות וסימני הניקוד אין לה בעיה, כי בללמוד כמו תוכי – בזה היא אלופה. ככה זה בכל דבר, לא רק בלימודים, אני יודעת מההורים שלה. אז כל מה שטכני ורק לזכור היא יודעת מצוין, ומה שצריך קצת להפעיל את המוח – כלום!"
הילדה ההיא בכלל לא הייתה כזאת, אבל – היא כן לימדה את עצמה להיות כזאת, והשקיעה בכך חיים שלמים
לחצו כאן וקראו את הסיפור המלא, המפתיע והלא פשוט כלל
***
ילדים יכולים ללמד את עצמם ולאמן את עצמם להיות "אפס מוחלט בחשיבה" מכל מיני סיבות.
כבר פגשנו כמה ילדים כאלה – למשל הילד ש… "אני כבר משתגעת ממנו! להביא סמרטוט הוא לא מסוגל!", והנערה שנראתה כמו תמצית-בטחונו-של-האדם-בעצמו, והייתה בטוחה ש… "אני לא מסוגלת להבין טקסט חוץ מדנה-קמה-דנה-נמה." אגב, אין כאן סתירה. על אשליית הביטחון-העצמי "המופרז", שבעבר גם אני חוויתי, סיפרתי בראיון המופיע כאן באתר בדף "הבנת קשיים ומצוקות נסתרים".
מה שאספר כאן הוא שלב ראשוני וקריטי, צומת שבו אנו עלולים בשוגג "לעודד" את הילד לבחור במסלול של הידרדרות מתמשכת בביטחון העצמי, לגרום לו להתייחס להיגיון ולחשיבה שלו כאל דברים חסרי חשיבות לחלוטין.
לפני כמה וכמה שנים, כשעוד הייתי בתחילת דרכי, בא אליי ילד בכיתה ב' לשיעור. הילד "מאוד מתקשה בהבנת הנקרא, לא מבין כלום ממה שהוא קורא, אבל לפעמים הוא דווקא עונה נכון".
קראנו קטע נחמד של כחמש או שש שורות מהחוברת שהילד הביא – הפרח והפרפר.
אחרי הקטע – שאלות.
שאלה ראשונה:
מי התיישב על הפרח?
הילד מחפש את התשובה בקטע. מוצא:
"הינה!", הוא קורא בשמחה, "הפרפר התיישב על הפרח!"
מעתיק את השורה: "הפרפר התיישב על הפרח."
אני מחמיא לו, בוודאי – הוא גם מצא את התשובה וגם כתב יפה וברור. הילד קורן מגאווה.
ממשיכים.
השאלה השנייה: מה אמר הפרפר לפרח?
הילד מחפש את התשובה בקטע. מוצא:
"הינה!", הוא קורא בשמחה, "אמר הפרפר לפרח!"
מתחיל להעתיק את השורה. כותב במאמץ: "אמר הפרפר לפרח".
ואני, שהייתי חדש בתחום, הוכיתי בתדהמה: איך זה יכול להיות? איך ייתכן שילד בכיתה ב' חושב שהתשובה ל"מה אמר הפרפר לפרח" היא "אמר הפרפר לפרח"?
אחרי כמה דקות, אחרי שהיינו כבר בעניין אחר, שאלתי פתאום:
"תגיד, הפרפר הזה, מהקטע שקראנו קודם, הוא אמר משהו לפרח, נכון?"
"כן," ענה הילד כלאחר-יד, "הוא אמר לו שהצוף שלו מתוק."
אהה! אז הילד כן יודע לענות, ואפילו בקלות, על "מה אמר הפרפר לפרח?". והוא כן הבין את הטקסט. ובכל זאת…
"אבל בתשובה כתבת משהו אחר," אמרתי, "תראה".
הילד התבונן בתשובה, והראיתי לו שוב את השאלה, והוא חזר ואמר:
"אמר הפרח לפרפר, זה מה שצריך לכתוב. הינה, זה המילים."
"לא, לא," התעקשתי, "התשובה היא מה שאתה ענית לי קודם, שהצוף שלו מתוק. זה מה שהפרפר אמר, הרי בעצמך אמרת לי."
אבל הילד התעקש בחזרה, ואפילו יותר חזק, שהתשובה היא "אמר הפרפר לפרח". עובדה שיש אותן מילים. הוא הראה לי תשובות קודמות שלו – תמיד הוא מסמן את המילים שבשאלה, מחפש אותן בסיפור, וזו התשובה.
טוב, אז מה בעצם קורה פה?
פשוט: הילד הזה לא ראה שום קשר בין השאלה בשיעורי הבית לבין הסיפור או למשהו בכלל. ולמרות שיכֹל בקלי-קלות להבין – בכלל לא ניסה, שהרי, לפי התפיסה שלו, לשאלות ששואלים בבית הספר (ואולי לכל מה שעושים שם) אין שום קשר לכלום. כדי להצליח במשימה מבית הספר צריך לעשות משהו שאין בו טעם ואין לו קשר לשום דבר. למשל, לחפש בסיפור את המילים שבשאלה, לסמן אותן בצהוב ולהעתיקן למחברת. אם עושים את זה – המורה מרוצה, ואני מקבל מחמאות ושבחים וחיזוקים.
אבל… אני מתאר לעצמי שרבים מכם אומרים – עם כל הכבוד, אז מה אם הילד לא יודע לענות נכון על שאלות בבית ספר? אז מה אם הוא חושב שבית ספר זה סתם? זה "שלב ראשוני בתהליך ההידרדרות בביטחון העצמי"? נו באמת!
אז באמת:
הילד עלול לאמץ את התפיסה שהחשיבה שלו, המאמץ שלו – כל אלה אינם מעלים ואינם מורידים.
אם עשיתי מה שהמורה אמרה לעשות – אז המורה מרוצה ממני, ואז גם אני יכול להיות מרוצה מעצמי. אין צורך שאבין מדוע.
בשלבים היותר "מתקדמים", הילד כבר מתרגל שלא להבין.
כפי שאמרתי – הייתי אז חדש בעסק, וחשבתי שהילד הזה הוא סיפור מיוחד. אבל מאז עברו כמה וכמה שנים, ואני שוב ושוב פוגש את הילדים האלה, ושוב רואה איך הסיפור הזה חוזר על עצמו בכל מיני וריאציות ובגילאים שונים.
איך נמנע זאת מהילדים שלנו, איך אפשר לעבוד גם עם ילדים מתקשים באופן שהם ייחסו כבוד והערכה למאמץ ולחשיבה שלהם – על כך אכתוב בקרוב.
רוצים ללמוד באווירה אחרת?
השאירו פרטים ונחזור בהקדם:
