כבוד האדם 4: המבט של המורה והדבר הקדוש
כשהייתי בכיתה ד', אולי בכיתה ה', הייתה לנו מורה לאנגלית, שאינני זוכר את שמה, אך זכור לי שזה היה שם אנגלי. אותה מורה הגיעה מארץ דוברת אנגלית כלשהי, ודיברה מעט מאוד עברית. היא הייתה מורה שמאוד אהבה ילדים, ככל הנראה, ורצתה לשמח ילדים ולעשות כיף לילדים. היא הייתה מלמדת שירים, ריקודים, משחקים – אני זוכר שלמדנו אצלה את ריקוד ההוקי-פוקי, למשל. כל הילדים בכיתה נורא אהבו את השיעורים שלה, חיכו וציפו לשיעורי אנגלית, ובמיוחד ציפו לימי שישי. השיעור של יום שישי היה גולת הכותרת: שיעור שכולו "having fun".
האם אהבו אותה? כולם אמרו שכּן. בטח, איך אפשר שלא לאהוב מורה כזאת. אבל – עשו לה את המוות. צרחו בשיעורים שלה, התפרעו, פרקו כל עול והתירו כל רסן. היא לא הייתה "קשוחה" ואף לא קרובה לכך, וכשניסתה "להיות רעה", הייתה נראית ונשמעת מגוחכת וחסרת אונים במיוחד, והתלמידים רק השתוללו יותר. לבסוף הייתה שולפת את הקלף האחרון:
"No more games! No more songs! From now on, on Friday – we only study!"
וזה עבד. כל הבריונים הגדולים של הכיתה היו מתחילים להתחנן: "פְּלִיייז טִיצֶ'ר, וִי לָאב יוּ סוֹ מָאץ', וִי'ר סוֹ סוֹרִי…"
היא לא יכלה לעמוד בתחנונים ובתחנופים ובדמעות, ובסופו של דבר הייתה מתרצה ומוותרת. כולם היו מריעים לה, שרים לה, והיא הייתה מתמוגגת ונראתה מאושרת ואסירת תודה; אבל אני מתאר לעצמי שהיא כבר ידעה שתוך זמן קצר התרועות והשירים יידרדרו לסתם הרעשה והשתוללות, ובשיעור הבא, בעצם כבר בשיעור הזה, היא תשוב לאותו מצב, חסרת אונים ומושפלת, ושוב אותו אִיּוּם ואותן בקשות סליחה וחוזר חלילה, ואין לזה סוף…
אני ישבתי אמנם בתוך הכיתה, אבל על כל זה הסתכלתי, אם הסתכלתי, כאילו מבחוץ. ישבתי בשקט והייתי עסוק בענייניי שלי. זכור לי שיעור אחד שבו כולם צרחו, וגם המורה ניסתה לצרוח, אבל קולהּ נבלע בתוך בליל כל הקולות. והינה לפתע שמעו אותה – בבירור, בקול צלול, בחריפות, חד וחלק:
"למה אתה עושה את זה?!"
זה היה כל כך יוצא דופן, שכולם פשוט השתתקו בבת אחת. אפילו אני הרמתי את ראשי מהדבר שהייתי עסוק בו, והופתעתי לראות שעיניה נעוצות בי, וקלטתי שהיא דיברה, בעצם, אליי. ובדממה שהשתררה בכיתה שמעו אותה היטב, בעברית צלולה:
"אתה לא מתבייש?! ספר זה דבר קדוש!"
מסתבר, שהיא הבחינה שקשקשתי על ספר האנגלית. אני לא יודע אם נכון לומר כאן "קִשְׁקַשְׁתִּי" או "שִׁרְבַּטְתִּי", כי הייתי מרוכז בזה כל-כולי, כך שאפשר לומר ש-"ציירתי" על הספר. ואני אמנם לא צייר ואני לא יודע לצייר סוס, למשל, אבל יש לי הצורות והדמויות שאני נהנה לשרבט או לצייר, וכשיש לי עיפרון ונייר אני עושה זאת, מהיום הראשון של כיתה א' ועד היום. ובאותו שיעור עשיתי את זה על ספר האנגלית.
זכור לי היטב המבט שלה – היו בו תימהון, זעזוע, אפילו הייתי אומר גועל. והשיעור נמשך, בשקט מופתי, למשך כמעט עשר דקות. לאחר מכן הילדים חזרו להשתולל והכול חזר לקדמותו, בהבדל אחד: אני לא קשקשתי על הספר עד סוף השיעור.
אני מבקש להתעכב כאן על ייחוס הקדושה לספרים. ראש וראשון למתנגדים לכך – יאנוש קורצ'ק. גיבור "ילד הטרקלין", בן-דמותו של קורצ'ק הצעיר והזועם, אומר בהתרסה שאם ספר משעמם אותו, הוא משליך אותו לאש. וב"בית הספר של החיים", הפעם כמבוגר מפוכח אך לא פחות זועם, קורצ'ק מתייחס בהרחבה לגישה הרווחת כלפי ספרים, ושם אותה ללעג ולקלס. הוא מפריד בחדות בין אהבת קריאה ואהבת ספר אמיתית לבין צדקנות סתמית. מי שיקרא את "בית הספר של החיים" יוכל לראות איך זה קשור לזכות הילד לכבוד. והמילים הללו, שטבע קורצ'ק, "זכות הילד לכבוד", נושאות אותנו להמשך המאמר.
ולמה אני שב לזיכרון הזה, ומספר את הסיפור הזה?
לא כדי "לסגור חשבון" עם המורה המסכנה ההיא (ואני באמת אומר זאת ללא שמץ של ציניות או שמחה לאיד), אלא על מנת להזכיר לעצמי, בבואי במגע עם תלמידים, שלא כולנו רואים את הדברים באותו אופן. למשל, לקשקש על ספר לימוד – נניח שבּעיניך ברור שילד שעושה דבר כזה הוא ילד שמזלזל בספרים, אבל… ייתכן שמדובר דווקא בילד שאוהב ספרים, אוהב לקרוא, והוא לא רואה קשר בין זה לבין ספר לימוד. ייתכן אפילו שהקריאה והסיפורים מהווים חלק מהותי בעולמו, אבל הוא לא חושב שספר זה דבר קדוש, והוא לא מתבייש לקשקש על ספר, כי הוא לא חושב שיש בכך משהו רע; סך הכול זה ספר שלו ולא של מישהו אחר, אז מה העניין. אתה מזדעזע מכך? תזדעזע לך כאוות נפשך, אבל אל תבטל את הילד הזה ואל תבוז לו.
חשוב לי להזכיר לעצמי שלא לבטל ילדים, ושהנחות היסוד שלי לא תבאנה אותי לכך שאטעה בילדים ואייחס להם כמובן מאליו דברים שגויים לחלוטין. המורה ההיא ייחסה לי זלזול בספרים – וההפך היה הנכון. אז גם אני אזהר במסקנותיי, ואבדוק כל דבר לעומק, במיוחד אם מדובר באדם, בילד, קל וחומר אם זה תלמיד שלי.
וגם אם הילד לא אוהב לקרוא, או סתם לא אוהב ללמוד, או שאינו מגלה עניין בשום דבר שנראה בעיניי חשוב או משמעותי, והדברים המרכיבים את עולמו לא נראים בעלי-ערך בעיניי; גם אם לא אצליח למצוא ולוּ נקודת-חיבור אחת עם הילד הזה – גם אז, כל עוד הילד לא מֵרֵעַ בכוונה, אין לי, ולאף אחד אחר, שום זכות להביע כלפיו חוסר כבוד; לא בדיבור ולא במבט ולא בשום דרך אחרת.
מאמרים קודמים בסדרת כבוד האדם:
- גצל משחק באגוזים: הילד שנותן שילעגו לו – מדוע?
- פסיכולוגית במלכוד: מבוגר שנותן שילעגו לו, לועג לעצמו ו"נהנה" – מדוע?
- העיוורת פותרת החידות: שותפות גורל לרגעים.
רוצים ללמוד באווירה אחרת?
השאירו פרטים ונחזור בהקדם:
