לקות מרחב: החיים בצל הלקות, וסליחה מהמורה שלי למלאכה

דיס-אוריינטציה, לקות מרחב (ובמקרים מסוימים, כמו במקרה שלי – לקות זמן ומרחב) הינה לקות למידה המשפיעה בעיקר על חיי היום-יום. במאמר זה אראה כיצד הדבר השפיע על ילדותי, על היחס של אחרים כלפיי ועל יחסי לעצמי ולסובבים אותי.

דיס-אוריינטציה מתבטאת בקושי להתמצא במרחב, קושי בקריאת מפה, קושי למצוא את הדרך גם למקומות שאני מכיר, קושי למצוא את הכיוון הנכון, חוסר יכולת להעריך מרחק ולאמוד זמן. למשל, איני יכול לאמוד מרחק ולומר מהו סדר הגודל ההגיוני שיכול להיות למרחק מסוים ללא מדידה מדויקת. המושגים "קרוב" ו"רחוק" אינם אומרים לי דבר, והיו פעמים רבות בחיי, כנער וכמבוגר, שהלכתי מרחקים שעבור אחרים נראים בלתי אפשריים – משכונת הדר בחיפה עד אוניברסיטת חיפה, משלומי לנהריה, מקריית אונו לתל אביב, ועוד. לא "בשביל הספורט" אלא באופן טבעי.

ובנוגע לזמן – ודאי שאני יודע שבשעה יש שישים דקות ושבדקה יש שישים שניות, אבל…

שאלו את עצמכם – איך אתם מרגישים כאשר אתם מחכים, או סתם שוהים במקום כלשהו ללא "משהו לעשות"? אני מתאר לעצמי שאתם מרגיישם אי-נוחות או תחושה בלתי נעימה אחרת, אפילו כעס או תסכול, כאשר אתם מודעים לכך שעוברת עוד דקה ועוד דקה… אני מתאר לעצמי שהצטברות של תחושות כאלה לאורך זמן יוצרת את הדבר שאתם  מכנים "שעמום". אצלי ואצל שכמותי אין זה כך. אני לא מרגיש שהזמן עובר. אם עברה דקה או שעה – מבחינת התחושה שלי אין הבדל בין הדברים.

תארו לעצמכם אדם "רגיל" שנוסע באוטובוס הביתה. הוא יורד בתחנה שנמצאת ברחוב שבו נמצא ביתו. באופן טבעי הוא הולך לכיוון ביתו, הוא לא צריך להשקיע בכך מחשבה. אבל אני – אם ארד בתחנה שנמצאת ברחוב בית מגוריי, ולא אהיה מודע ולא אשקיע מחשבה בכיוון שאני הולך בו, אז… אני יכול ללכת לכיוון אחר, ולהמשיך ללכת וללכת…

המצב שלעיל הינו כזה המאפשר לאדם לפתח איכויות ייחודיות – על כך אכתוב במאמר אחר. כעת אני רוצה להפנות את תשומת הלב למצוקות ולמבוכות הנגרמות בעטיו.

קטע מתוך הרצאה שלי בפני תלמידים ומורים – אחת השאלות הנפוצות ששואלים אותי לגבי לקות מרחב:

בילדותי נקלעתי להרבה מצבים מביכים, מבלבלים ובלתי ברורים. זכור לי, למשל, שמישהו קבע איתי "ליד הפינה, יש תחנת אוטובוס ממש קרובה, אי אפשר להתבלבל", ואני הגעתי למקום שנראה לי כמו פינה, ולא ראיתי תחנת אוטובוס, אז התחלתי ללכת עד שאראה תחנה קרובה. אז הלכתי. והלכתי…

אני זוכר עד כמה קשה היה לי אחר כך, כשהוטחו בי שאלות – איך זה יכול להיות שהגעתי לתחנת אוטובוס כל כך רחוקה. "מה, לא שמת לב שאתה הולך כל כך רחוק וכל כך הרבה זמן?"; "מה, לא שמת לב שאתה מחכה הרבה זמן? זה לא נראה לך מוזר?" – כל אלה שאלות שלא הייתה לי תשובה עליהן. ואני בספק אם למישהו הייתה תשובה לשאלות שהיו לי, אילו הייתי אוזר עוז ומביע אותן: איך אפשר לדעת אם הולכים רחוק או קרוב? איך אפשר "לשים לב" אם זה הרבה זמן או מעט זמן? שעה, למשל – זה הרבה זמן? מעט? איך כולם יודעים??

לפני שאמשיך – חשוב לציין: במשך כל ילדותי ונעוריי לא ידעתי שאני לקוי זמן ומרחב. הרי לא ידעתי, וגם איש מהסביבה הקרובה שלי לא ידע, ככל הנראה, שקיים בכלל דבר כזה. לאיש לא היה הסבר לכל אין-ספור ההסתבכויות וההתבלבלויות הבלתי אפשריות שחוויתי, ולכך שהתקשיתי בדברים שכל אחד אחר עושה כלאחר יד. ומכיון שבדברים אחרים, גם בכאלה שנחשבים קשים ומסובכים, הייתי טוב במיוחד, החידה הייתה אף יותר קשה ומוזרה. היו כמה וכמה ניסיונות להסביר מדוע הדברים האלה קורים לי: מבולבל, חולמני, לא מספיק אחראי, יש לו בעיה רגשית, יש לו אופי כזה וכזה, וכו' וכו'…

כאשר אני מתבונן לאחור, אין לי ספק שתפיסת המרחב הלקויה שלי היא ההסבר לרוב המקרים המוזרים שאירעו לי. אך היו מקרים מסוימים שבהם נדמה היה כי הייתי יכול להסתדר למרות הלקות; שבהם נראה כאילו בשום אופן אי אפשר להתבלבל, שהדברים ברורים – היו סימנים ברורים לאן לפנות ובאיזה כיוון ללכת, ובכל זאת התבלבלתי והסתבכתי. איך זה ייתכן?

ובכן, במשך הרבה שנים לא הייתה לי תשובה לשאלה הזאת. אך כיום, לאחר שנים של עבודה עם ילדים ומבוגרים לקויי מרחב ולקויי למידה, אני יכול לענות על כך באופן מלא. ראיתי את הסימנים, אבל… נמנעתי, מנעתי מעצמי להבין את המשמעות שלהם. יכול אדם למנוע מעצמו להבין משמעות של כל דבר, פשוט וברור ככל שיהיה. ואני מנעתי מעצמי לחשוב לגבי סימני דרך ולגבי כל דבר הקשור בדרכים ובכיוונים. שהרי, אם אנסה להבין זאת ואנסה להתמודד עם המידע הזה, ייתכן שלא אצליח בכך, ושוב אאלץ לחוות את התסכול הזה. העדפתי, במודע או שלא במודע, להאטם. האטמות – זוהי דרך אי-התמודדות, אחת מדרכי האי-התמודדות הנפוצות.

שואלים אותי לא פעם: והמורים? הם – לא שמו לב? ובכן, בבית הספר הייתי בסך הכול בסדר. כלומר, בשיעורים. ילד שהמצוקה שלו באה לידי ביטוי בהפסקות – מי שם לב לכך בכלל? ילד שמתאמץ להתחמק מפעילויות חברתיות – אז זה משונה, אבל זה לא ממש מפריע לאף אחד.

הייתה מורה אחת שבאמת רצתה לעזור – המורה למלאכה בכיתה ד' או ה'. היא ניגשה אליי ושאלה אותי למה אני לא עושה שום דבר, למה אני מתנהג בזלזול כזה ומתעלם במופגן מכל מה שהיא אומרת לעשות. אני בטוחה, היא אמרה לי, שבשיעור נגרות לא התנהגת ככה. אתה בטח חושב שלתפור זו פחיתות כבוד בשביל בנים.

המורה ההיא בכלל לא הייתה בכיוון, שהרי אני לא העסקתי את עצמי בשאלה האם תפירה היא "פחיתות כבוד" או משהו מעין זה. ואני לא זלזלתי בכך. להפך, נורא רציתי, באמת רציתי – להשתתף בשיעור ולהיות בסדר עם המורה הזאת, שהייתה מאוד טובה. רציתי להיות מסוגל להצליח במלאכה. אבל התקשיתי להבין את ההסברים איך לעשות את מה שצריך לעשות, וידעתי שתצאנה לי עבודות מצחיקות וצורות בלתי אפשריות, ולא רציתי לחוות שוב את התסכולים האלה, ששבעתי מהם די והותר בשיעורי הנגרות. ובניגוד לשיעורי הנגרות, שם הייתי פחות או יותר היחיד שלא הצליח ולא עבד כמו שצריך, כאן הייתה קבוצה של בנים שבאמת זלזלו בשיעור "של בנות" הזה ולא עשו כלום, אז הסתפחתי אליהם. ורציתי, אני זוכר שרציתי, לומר את זה למורה, והיא באמת רצתה להקשיב לי, אבל… לא אמרתי. לא הייתי מסוגל. לא הייתי מסוגל להתמודד שוב עם תדהמה, עם "נו, באמת!", עם "באמת זה קשה לך?", עם "אבל זה כל כך פשוט!" ובעיקר עם "אם רוצים אז מצליחים!". היום, כשאני משחזר את מה שאני זוכר מהתנהלותה של אותה מורה עם ילדים אחרים, אני בטוח בוודאות מלאה שהיא ידעה את מלאכת ההקשבה על בוריה, ושאילו הייתי אומר לה את הדברים כפי שהם, היא לא הייתה מגיבה באופן שפירטתי קודם. אך באותה תקופה – לא היה לי שום בסיס להעלות אפשרות כזאת בדעתי.

ההסתפחות שלי לאותם בנים שזלזלו בשיעור – אפשר לראות בכך עוד דרך אי-התמודדות עם הקשיים שלי. בנוסף להאטמות שהזכרתי קודם, היו לי שלוש דרכי אי-התמודדות עיקריות, וגם אותן אני רואה היום בקרב ילדים ומבוגרים שאני עובד איתם. הדרך הראשונה – תוקפנות, לפעמים עד כדי אלימות מילולית ופיזית; השנייה – הפגנת חוסר אכפתיות וזלזול מוחלט; השלישית – הסתגרות עד כדי הצטמצמות.

כל אחת מהדרכים שלעיל מרחיקה את האדם ממי שהוא באמת וגורמת לו להתנכר לתחושותיו האמיתיות ולרצונותיו האמיתיים. ויש עוד דבר משותף לכל דרכי האי-התמודדות, לפחות לכל אלה המוכרות לי: החברה מפרשת אותן באופן שגוי ומתייחסת אליהן כאל תכונות אופי. רבים מאיתנו שוגים לזהות אלימות וזלזול באחר כביטחון עצמי, והסתגרות – כביישנות.

אני יכול להעיד, בביטחון מלא ובאחריות מלאה, שאפשר לעבור מאי-התמודדות להתמודדות אמיתית, כזאת שמֵיטיבה עם האדם ועם הסובבים אותו. אפשר להגיע מחוסר ביטחון מוחלט לביטחון עצמי חזק ומבוסס.  אני העברתי את עצמי תהליך בניית ביטחון עצמי, והגעתי ממצב של ביטחון עצמי אפסי לביטחון עצמי מלא. כיום יש לי הזכות ללוות ילדים, בני נוער ומבוגרים, בתהליך התמודדות נכונה עם הלקויות ובניית ביטחון עצמי.