ספרות: עץ הרימון נתן ריחו… איך? להתנסות במטאפורות

אני מאוד אוהב ללמד ספרות, ובמיוחד – כשבאים תלמידים שמתנגדים לספרות וחושבים שזה סתם. זו ממש "הרמה להנחתה", כמו שאומרים (אגב, ביטוי שהוא יופי של מטאפורה). ואני "מנחית" עם הסיפור היפה והאמיתי הזה:

פעם שאלו את המשורר יעקב אורלנד (במדור "קוראים שואלים" בעיתון "העיר") – למה כתבת "עץ הרימון נתן ריחו"? לרימון אין ריח!
אורלנד ענה שכאשר משורר כותב מילים הוא לא בהכרח מתכוון להן כפשוטן, ואף פירט את המשמעויות והקונוטציות שיכולות להיות לרימון ול"נתן ריחו".

כאן אני והתלמיד נותנים דרור לדמיוננו, ומחפשים משמעויות יפות ל"נתן ריחו" – לא סתם "היה לו ריח טוב", כפי שהמשורר יכול היה לכתוב (לא, לא "רק בשביל החרוז", הרי אורלנד היה מצליח להסתדר עם החריזה והמקצב בכל אוצר מילים). עץ הרימון "נתן" ריחו, יש כאן נתינה, בנדיבות. וזו נתינה שאין בה מישהו ש"לוקח" – האם זו באמת נתינה? מתעורר כאן יופי של דיון. התלמיד פעיל, התלמיד חושב, התלמיד מרגיש – הרימון זה באמת פרי של שפע, של נתינה, מחפשים בגוגל ברכות עם רימון (אגב, עם כל הכבוד לגוגל, אני בד"כ מעדיף לשלוף ספר מתאים מהספרייה שלי).
אחרי שהתלמיד הרווה את צימאון הידע והגילוי שלו (אם בכלל יכול להיות מצב כזה), וקיבל תשבוחות על התבונה ורוחב האופקים שלו, וגם על מה שלימד אותי (וזה תמיד קורה), אני מספר לו את סוף הסיפור: …אז אחרי שאורלנד פירט את המשמעויות של "נתן ריחו", הוא הוסיף:
"וחוץ מזה, כשכתבתי את השיר, לא ידעתי שלרימון אין ריח."

ומה שקורה אחר כך – זו הזדמנות מצוינת ללמד מתוך חוויה את המושג "קתרזיס".

ואם כבר עץ הרימון – בבקשה:

השיר (1937-1938) מבוסס כמעט כולו על חלקי פסוקים מהתנ"ך (חלק קטן ממקור יהודי אחר), שזורים ביד אמן. מי שיקשיב היטב יגלה שיש בו ערבוב תמידי בין רומנטיקה למלחמה, בין האישי-פרטי-אינטימי ללאומי-הרואי. פתיחה מרתקת לשיעור על הקשר בין יצירה ספרותית לתקופה שבה היא נוצרת.