לטפל באלימות, להפחית את האלימות עד אפס
האם אפשר להגיע למצב של אפס אלימות, גם כשמדובר בנערים שמתנהגים באופן אלים ובוטה במיוחד? אפשר! ויש הצלחות מוכחות. לשם כך, הכרחי בראש ובראשונה להשתחרר מדפוסי חשיבה והתייחסות רעים ושגויים, להשתחרר מהצדקנות.
הדברים הבאים מבוססים על פוסט שהעליתי בקבוצת פייסבוק של מורים, בעקבות סרטון שהופץ ברשתות החברתיות – סרטון שבו נערים לועגים למורה ומשפילים אותה. מה שהיה בסרטון – השפלה ממושכת של מורה בידי שלושה נערים – אחת מהם דומיננטית והשניים האחרים "מזדנבים". הנערה הדומיננטית היא שהעלתה את הסרטון לטיקטוק. חשוב לציין – באותה קבוצת מורים התקיים דיון סוער בנושא, ומי שהתבטא במילים קשות ובוטות נגד הנערים, הואשם על ידי מורים רבים בשיימינג ובהתנהגות אלימה "כמו הנערה". למעשה, בעיקר אני נקטתי מילים חריפות, ובעיקר אני הואשמתי.
אז הינה מה שכתבתי בתגובה לכך, בבקשה:
בתור מי שעוסק כבר שנים בהפחתת אלימות עד לאפס בקרב נערים, אני יכול לומר בוודאות:
הגעה לשינוי ההתנהגות ולמצב של אלימות-אפס, מחייבת הוקעה ברורה ומוחלטת של ההתנהגות האלימה. לעיתים אני עושה זאת במילים ברורות, שהן אף פוגעניות: התנהגות דוחה, התנהגות מעוררת גועל, וכו'. הדברים לא נאמרים בהתלהמות, לא בהרמת קול, אלא כעובדה מבוססת. הביסוס חשוב ביותר. חלק מהתלמידים הרי מקבלים תשבוחות מהילדים האחרים, גם מההורים, ולעיתים גם מהמורים – על התנהגות אלימה ופוגענית. כבר שמעתי הורים, וגם מורים, אומרים דברים כמו "טוב, היא תצליח בחיים", או "לפחות יש לו ביטחון". גם אמירה כגון "מה זה משנה מי התחיל", מתקבלת כשבח ואף חנופה של גורם הסמכות כלפי הנער/ה האלימ/ה.
החלק האחר של העבודה – תהליך שבו הנער מגלה את האיכויות האמיתיות שקיימות בו, ולומד לבטאן ולהתנהל מתוכן – נעשה אך ורק במשולב עם ההכרה של הנער בחומרת הדברים שעשה. את חומרת הדברים אפשר, ואף רצוי, להביע במילים מדויקות, שבאמת מתארות את התחושות שהמעשים עוררו. מילים כגון "מבחיל" עלולות להישמע לרבים מאיתנו בלתי ראויות, אך הן ראויות – כל עוד הן מבטאות במדויק את הסיטואציה ואת התחושות שהסיטואציה מעוררת.
בנוסף למילים, העבודה עם הנער האלים מחייבת לקיחת אחריות מלאה של הנער על מה שעשה. האחריות חייבת לכלול מעשים של ממש. אי אפשר להגיע לכך, כל עוד הנער לא מבין את מידת הרוע שהייתה בהתנהגותו.
בסרטון הזה אנו רואים נערים שבפירוש נהנים מבריונות, מגרימת סבל וצער למי שהם תופסים כחלש מהם. עבודה פרטנית-חינוכית עם כל אחד מהם, תהיה חייבת קודם כל להביא אותם לכך שהם יתביישו בכך, ושהם עצמם יתארו את התנהגותם במילים חריפות. זה קשה מאוד, אך הדבר בפירוש אפשרי. אם מי שיעבוד איתם לא יצליח להגיע לכך – אין סיכוי להגיע לכך שהם יחדלו מההתנהגות הפוגענית.
אבקש להוסיף, לגבי מה שצעקה הנערה, "תלמדי אותי דברים שמעניינים אותי!". חלק מחסידי הגישה שצריך ללמד את הילד רק מה שמעניין אותו, עלולים ללכת שולל אחרי המשפט הזה, ולחשוב שזהו לב-לבו של העניין. ובכן, זוהי טעות.
מניסיון רב שלי עם נוער בסיכון, ועם מגוון ילדים ונערים "קשים", אני יודע היטב, שכאשר יש דמות סמכותית המגובה במערכת סמכותית, וכאשר המורה גם נתפס כסמכותי וגם כמי שרואה את החומר הלימודי כחשוב – הנערים לומדים, ממלאים את המטלות, מגלים עניין בחומר, גם כאשר מדובר בתכנים שלא רק שלא נמנים עם "מה שמעניין אותי", אלא אף בתכנים שהנערים כלל לא ידעו על קיומם. אין בדבריי אלה ביקורת על המורה, או על בית הספר הזה – במקרים רבים, יצירת הסמכות היא עניין קשה ביותר, תהליך הדורש תגובות חד משמעיות של המערכת, במיוחד לדברים כגון אלה שבסרטון. כך אפשר להגיע לאלימות אפס, ולשינוי משמעותי בהתנהגות, אפילו למהפך.