"כל כך חשוב שהוא לומד להיות מודע"

אריאל (שם בדוי), ילד בכיתה ז', היה, כפי שאמרה לי מורתו בתחילת השנה, "ילד בלתי נסבל." והיא הוסיפה: "אני אוהבת אותו והוא מבריק ואני יודעת שהוא ילד טוב, אבל… הוא פשוט מותח את הסבלנות שלי עד לקצה! כמה אפשר להכיל את כל ההערות האלה וכל הבדיחות המעצבנות האלה? וזה לא רק זה," היא המשיכה בלהט, "תלמיד אחר מספר על טיול שהוא עשה, ילד ביישן שקשה לו לדבר בכיתה, ואריאל – פשוט מתפרץ ומתחיל לספר משהו אחר על המקום הזה, חייב להשוויץ שהוא יודע! ועד שאני מצליחה להפסיק אותו, לתלמיד האחר כבר אין חשק להמשיך… כאילו שכל פעם שיש משהו יפה – הוא חייב להרוס! עושים שיחה בכיתה – אריאל מצביע ואני לא יודעת אם לתת לו לדבר, כי הוא עלול להעליב תלמידים אחרים, אני יודעת שהוא לא מתכוון אבל כך זה תמיד נשמע, או שידבר וידבר ויתרברב בכל מיני עובדות שהוא זוכר, ושוב אני אצטרך למצוא דרך להפסיק אותו. יאוש!!"

אני מבקש שאף אחד מכם לא יחשוב רעות על המורה הזאת – היא באמת מורה מכילה ומבינה במיוחד, והיא הגיעה, כפי שאמרה, לקצה… למרות זאת, ולמרות שאמרה "יאוש!!", המשיכה להאמין באריאל בכל ליבה,  והפנתה אותו אליי בתקווה רבה. 

מה שאתם רואים בתמונה – דברים שכתבה לי לאחר שהאזינה לשיעור שלי עם אריאל. השיעורים מוקלטים ונשלחים להורים, ובמקרים מסוימים, בהסכמת הילד והוריו – גם למחנך. וכפי שהיא כתבה וניסחה זאת כל כך יפה – אריאל באמת למד להיות מודע. למד כיצד שלא להיתפס כטרחן ולא להרחיק אנשים ממנו. הוא יודע היום להסביר בלי להלאות, לנהל שיחה בלי להשתלט. הוא כבר לא מעייף ולא ממאיס את עצמו. היום אריאל יודע להפעיל את הכישורים והכישרונות שלו, על מנת לומר דברי טעם תורמים ומשמחים. אני רוצה להודות שוב למורה הזאת, שמעולם לא התייאשה באמת. ואם חלק מהדברים שאריאל עשה מוכרים לכם מעצמכם או מהילדים שלכם – אז גם לא תאבדו תקווה, ותפנו לעזרה. אני כאן.