דחייה חברתית – לא גזירת גורל! השתחררות, פריצה ופריחה

אודי ורפאל (שמות בדויים) לא הכירו זה את זה, וגם היו שונים מאוד זה מזה, אך חלקוּ קשיים דומים. כל אחד מהם הגיע אליי כשהיה במצב קריטי מבחינה חברתית ואישית. את התהליך שעברו, אפשר לראות באמצעות קטעים מתכתובות ביני לבין ההורים והמורים. בפניכם צילומי מסך מתוך התכתובות – כמובן שבאישור מלא וללא כל פרט מזהה. כל קטע-תכתובת מלווה בהסבר מאיר עיניים, המוגש כשירות להורים, למטפלים ולאנשי חינוך.

תכתובת עם אמו של אודי:

החבר של אודי התרחק ממנו והתנכר לו, מפני שאודי התנהג בבית הספר באופן לא נעים, אפילו בלתי נסבל. בשיעורים היה "עושה צחוקים", לעיתים עד כדי כך שהיה "מפוצץ" את השיעור. לעיתים היה לועג לילדים אחרים, ולעיתים – שם את עצמו ללעג. וכמו בשיעורים – כך גם בהפסקות.

אודי לא היה ילד שמתאים לו להתנהג כך. הוא לא באמת נהנה ללעוג למישהו אחר או להרוס את השיעור, וגם לא נהנה מכך שלועגים לו. אודי התנהג כך מכיוון שלא היה בטוח בעצמו ובאיכויותיו, לכן ניסה לחקות את ההתנהגות של "החזקים והמקובלים". אבל אודי, כילד עם לקות הקשורה להבנת סיטואציות חברתיות, לא זיהה את הגבולות. יש גבול דק בין המצחיק למעליב, בין השובבות להתפרעות, בין ההקנטה "בקטנה" לבין ההשפלה. אודי לא זיהה זאת לגבי אחרים, ולא לגבי עצמו.

בתהליך לִיבֶּ"ר (למידה ייחודית בשיטת רבדים) אודי למד מהן איכויותיו; למד לבטוח בעצמו. הוא כבר לא זקוק לחיקוי דפוסי התנהגות שהם זרים לו. הוא מתנהג בנעימות, עובד יפה בשיעור. שינוי? לא. המצב הקודם שלו היה שינוי לרעה. עכשיו הוא מרשה לעצמו להציג בפנינו, ובפני עצמו, את מי שהוא באמת.

תכתובת עם המחנכת של רפאל:

"נפלא לראות את התהליך הזה". התהליך עם רפאל (שם בדוי) היה קשה ומפרך, מלווה בהתנגדויות. קשה מאוד לוותר על המקום הנוח – אמנם מקום רע, מקום שגורם לך להרגיש רע ואף עלוב – אבל נוח.

בנימה אישית עד מאוד: אני מכיר היטב את המקום הזה. הייתי שם במשך שנים. כלקוי זמן ומרחב שלא ידע להתמודד עם הלקות, אף אני עשיתי דברים שהתקשיתי להבין את השלכותיהם. אפשר לקרוא על כך בקישור זה.

חוויותיי האישיות עזרו לי להבין את רפאל ולהסבירו להוריו ולמוריו. על מנת לסייע לו להשתחרר מהמקום הזה, היה עליי לגייס ידע נוסף שרכשתי במהלך שנים של מחקר וניסיון. זאת מכיוון שהגורמים למצבו, כפי שהתגלו בתהליך אַמְבֶּ"ר (אבחנה מדויקת בשיטת רבדים), היו שונים בתכלית מהגורמים למצבי-שלי. רפאל התקשה מאוד להתבטא, לתאר מצבים, ובאופן כללי להשתמש נכון בשפה. ניסיונותיו ליצור קשר, להציע או לבקש משהו – כל אלה לא צלחו. רפאל מצא את עצמו מסתבך, מגמגם, חוזר על דברים פעם אחר פעם, לא זוכר מה רצה לומר… היו רגעים שקלט לפתע שהוא אומר דברי-שטות איומים. לבקש עזרה – זה בכלל לא בא בחשבון. לרפאל הייתה תחושה חזקה, שיש דברים שאך-ורק הוא מתקשה בהם, ושאף אחד מלבדו לא יכול להבין זאת. הוא נסוג למקלט הבטוח: הוא שאל אותן שאלות שוב ושוב, סדרת שאלות שהיו אמנם חסרות טעם, אבל קל היה לו לנסחן. הוא יצר לעצמו תיוג של "הילד שסתם שואל שאלות מעצבנות". כך  פטר את עצמו מהצורך הקשה-מנשוא לומר דברים ברורים, וגם יצר לעצמו אשליה של ודאות, של שליטה. בדומה לאודי, לעיתים היה שם עצמו ואת שאלותיו ללעג ולקלס. למשל: "מחר טיול? אוי, כל הטיול בטח תשמעו אותי שואל מיליון פעם מתי חוזרים לאוטובוס." ובאמת בטיול, ובכל פעילות שחרגה מהשגרה, המצב החריף ביתר שאת.

בתהליך לִיבֶּ"ר עבדתי עם רפאל בשני מישורים עיקריים: בניית כישורי השפה ובניית כישורי התקשורת והכישורים החברתיים. וכפי שמורתו היקרה כותבת, רפאל פרץ אל החיים: הוא פיתח מידה רבה של שליטה עצמית; הוא פחות נחרד משינויים ומאי ודאות; הוא למד לסמוך על עצמו שהוא מסוגל להתמודד בהצלחה עם כל מציאות; הוא למד שחלק מההתמודדות הוא לבקש עזרה בעת הצורך; והוא למד להתבטא היטב, כך שהוא יכול לבקש עזרה באופן נעים ומובן. כמו אודי – גם הוא גילה, ונתן לנו את הזכות לגלות, את מי שהוא באמת.