הילד החכם שהתקשה להדליק את הדוד

איך ילד יכול להגיע לחוסר תפקוד מוחלט, למרות (ובמובן מסוים – אולי אף בגלל) יכולות גבוהות?

אני רוצה לספר לכם על שיחה שהייתה לי עם אמא מיואשת. היא פנתה אליי בנוגע לשיעורים בחשבון עבור הבן שלה, נקרא לו דני, ובמהלך השיחה הרגשתי שזה לא מה שבאמת מטריד אותה. בסופו של דבר הכול פרץ ממנה:

"אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הילד הזה! כל המורים אומרים לי רק כמה הוא חכם וחכם, ובמבחנים – אפס! וגם אם שואלים אותו משהו, לפעמים הוא יודע הכי טוב, ולפעמים – כלום! בדברים הכי הכי פשוטים, הכי טיפשיים… ילד בכיתה ו' שלא מסוגל להדליק את הבוילר! זה קשה לו! היית מאמין?"

היא הייתה נסערת מאוד, וכבר סיפרה לי יותר מכפי שהתכוונה, ובכל זאת עודדתי אותה בעדינות לספר לי את כל הסיפור, והיא המשיכה: "אני אומרת לו תעשה טובה תדליק את הדוּד, והוא הולך, חוזר, הולך, חוזר, שואל כל מיני שאלות טיפשיות, עד שבסוף אני אומרת לו: 'טוב לא חשוב, אני כבר אעשה את זה אם זה כל כך קשה לך!'. או… תאר לך שכולנו יושבים לאכול ביום שישי ומשהו נשפך, אז אני מבקשת שיביא סמרטוט, והוא הולך, חוזר, שואל, סמרטוט כזה או סמרטוט כזה, וכולנו מִתְ-עַצְ-בְּ-נִים!!"

"ואיזה סמרטוט הוא היה צריך להביא?" שאלתי.

"מה איזה סמרטוט? סמרטוט זה סמרטוט!"

"לא בהכרח," אמרתי, "למשל, אם נשפכים מים צריך מטלית יבשה, ואם נשפך מיץ צריך מטלית רטובה."

"נכון…"

"אם מה שאגיד עכשיו נכון, אנא הגידי לי שזה נכון. ואם לא – אז לא. דני, אני משער, הוא טיפוס שאם הוא כבר עושה משהו – הוא עושה אותו כמו שצריך. ואם זה לא מספיק טוב מבחינתו – קשה לו עם זה."

"נכון…"

"בואי נחזור לסיפור של הדוּד – אמרת שדני שואל כל מיני שאלות. בואי ננסה לשחזר את השאלות האלה."

כאשר אמא של דני שחזרה את שאלותיו, התברר שהן לא היו טיפשיות כלל: למשל, מתי אבא חוזר מהעבודה? האם האח הגדול צריך לחזור היום מהצבא או לא? ומתי? כל אלה שאלות שמשפיעות על ההחלטה האִם להדליק את הדוד עכשיו, או כעבור זמן, או האם להדליק עכשיו ולכבות בעוד חצי שעה, או…

אבל רגע!

אני בטוח שבּדומה לאמא של דני, גם רבים מכּם רוצים לומר: "אבל זה בסך הכול דבר קטן! אז הדוד ידלוק קצת יותר מדי זמן – מה יש? אז יביא סמרטוט רטוב במקום יבש – מה כבר יכול לקרות? מה, על כל דבר הוא ככה יתפלסף ויתלבט וישגע את כל העולם??"

ובכן, מבחינתו של דני, אין "דבר קטן". הכול חשוב באותה מידה ואת הכול צריך לעשות על הצד הטוב ביותר. יש טוב, יש רע, אין "בסדר". גם במבחנים – יש אפס ויש מאה. אם לדני אין ביטחון מוחלט בכך שהוא יודע ה-כו-ל, הוא פשוט לא יעשה דבר.

תחשבו לאיזו מצוקה נכנס ילד (או מבוגר) כזה, כשהוא צריך לעשות משהו, לא משנה מה. מה גם שהוא לא יודע שאחרים חווים את הדברים אחרת – הוא בטוח שכל האחרים תמיד עושים את הדבר הנכון. כמה זה קשה "לדעת" שכולם עושים הכול באופן מושלם וזה בא להם בקלי-קלות, ורק אני היחידי בעולם שכל דבר קשה לו. ואם אני כבר מצליח משהו, ואני לא סתם מצליח, אני מצליח הכי-הכי טוב שאפשר, אז… אז גם אם זה משמח אותי, הרי שזה בטל בשישים לעומת כל הלחצים שהתלוו להצלחה הזאת.

חשוב לדעת שיש, בהחלט יש, מה לעשות. והינה חלק קטן ממה שעשיתי עם דני ומשפחתו:

בחלק מהשיעורים שיחקתי עם דני דמקה, ושש-בש – משחק שלימדתי אותו. שש-בש היה מתסכל במיוחד מבחינתו בהתחלה, והיה חשוב שילמד ליהנות מהמשחק הזה. מדוע? ובכן: דיברתי אתו על כך – בדמקה, הכול תלוי בטיב המהלכים שאני עושה ושאתה עושה. אבל בשש-בש… לא הכול תלוי בך ובשכל שלך. יש ממד של מזל, דברים שאינם תלויים בך ובתכנונים שלך. יש כאן מצב שאינו בשליטתך – ואתה לומד לקבל את זה וליהנות מזה.

דני למד לקבל, במשחק, את המצבים שבהם הוא לא בשליטה מלאה, המצבים שבהם הוא לא יכול לדעת בוודאות מה יתרחש.  ומהמשחק – לחיים. דיברנו על המצבים האלה, כל מצבי ה-"לא מאה אחוז", ודני למד כלים להתמודדות עמם.

ומה לגבי משפחתו של דני? העבודה איתם לא הייתה פשוטה כלל, והאמיתות שהייתי צריך לומר באופן נחרץ לא היו כאלה שקל לקבלן. "אתם התרגלתם לכך שדני הוא 'המוזר', וכשהוא שואל שאלה, אתם מיד חושבים על כך, וגם אומרים דברים כמו 'עוד פעם השאלות שלו…'. זה גורם לדני להתבצר עוד יותר בתוך השאלות הבלתי פוסקות, הוא מרגיש שהוא חייב להוכיח שהוא לא שאל סתם… למשל, בואו ניקח את מקרה הסמרטוט – יכולתם לחשוב על כך שדני לא יודע אם מתאים כאן סמרטוט רטוב או יבש, ופשוט לומר לו מה מתאים, ומדוע. כך גם לגבי הדוד – למעשה, התשובה לשאלה של דני, הגם שהיא מצריכה מחשבה, איננה כל כך מסובכת." בהדרגה המשפחה למדה שלא להדגיש את ה'מוזרות' של דני, ודני מצדו רכש יותר ויותר ביטחון, והצורך שלו לשאול לגבי כל דבר ("כל פיפס" כפי שהתבטא אביו) – פחת.

הערה חשובה:

המסקנה שלי לגבי דני התבררה כנכונה בסופו של דבר, אך רק לאחר שפגשתי אותו פנים אל פנים ובדקתי את הדברים באופן מעמיק, יכולתי לדעת זאת בוודאות.

שיחה אחת עם ההורים בפירוש אינה מספיקה על מנת לדעת בוודאות שהמסקנה נכונה. הרי לְמה שמספרים ההורים יכולים להיות כמה וכמה גורמים, שחלקם פשוט אינם עולים בדעתי באותו רגע. מה-גם שתמיד קיימת האפשרות, שבמפגש עם הילד אגלה שהוא רואה את הדברים אחרת לגמרי מכפי שתיארו זאת ההורים, וייתכן שכל ההשערות שבניתי תתמוטטנה כמגדל קלפים.

לעניות דעתי אין איש מקצוע בעולם, מעולה ומנוסה ככל שיהיה, שיכול לקבוע בוודאות דבר-מה לגבי מישהו, בעקבות שיחה עם מישהו אחר. במקרה זה האבחנה, הגיונית ככל שתיראה, היא עדיין בגדר השערה בלבד. יש לאמתהּ ולבססהּ, וכמובן – הדבר חשוב במיוחד לגבי אבחנה שלפיה נבנה כל תהליך העבודה עם הילד.

בנוסף: חשוב במיוחד, שאיש המקצוע לא רק יאמת ויבסס את אבחנותיו, אלא גם "יַשְׁקִיף" אותן, כלומר יציג בפני ההורים באופן שקוף ככל האפשר את התהליך שהביא אותו לאבחנות הללו.