למה הילד הזה נותן שילעגו לו?
הילד הזה – למה הוא מתחבר דווקא עם אלה שלועגים לו? ולמה הוא מתנהג דווקא ככה? ולמה הוא עושה מעצמו צחוק? ולמה… מה, הוא לא מבין? אז אולי הוא בעצם רוצה שיתייחסו אליו ככה, לא?
אני בטוח שכמעט כל אחד מכיר לפחות ילד אחד (או מבוגר) שאפשר לשאול לגביו את השאלות האלה. אז באמת – למה??
גדולים וחכמים ממני כבר דרשו בעניין הזה, ואני רוצה להציג סיפור של שלום עליכם שנקרא "מעשה באגוזים".
ילד בשם גצל, או בכינוי הגנאי גוי-עצל, לא יוצלח ומסורבל "ובקודקודו אין מוח, כי אם אניצי פשתן" (תרגום: י. ד. ברקוביץ); כולם לועגים לו, והאווירה מתחילת הסיפור היא שזה בסדר גמור ללעוג לו ולהשפילו, עושים זאת גם הילדים ב-"חדר" וגם הרבי וגם אישתו של הרבי. ומדוע זה "בסדר"? בעיקר מפני שגצל עצמו כאילו אינו שם לב לכך כלל, זה לא אכפת לו, הוא לא מבין כלל שלועגים לו, וגם אם כן – הוא מטומטם מכדי שהדבר יפריע לו.
"כך היה מעיד עליו רבו רב יעקוב והיה מגנה אותו על גודל קומתו ועל מראהו המגושם בכל מיני שמות גנאי".
גצל גוי-עצל "אינו חש ואינו מרגיש, כאילו אין הדבר נוגע בו כלל."
"קשה להחרידו ממנוחתו, קשה להעלות את חמתו", כך חושבים כולם.
מגיע חג הפסח, וכולם משחקים באגוזים, ולגצל גוי-עצל יש אגוזים רבים, והוא מנסה להתקרב אל הילדים האחרים, מבקש להצטרף למשחק, מרשרש באגוזיו, אך הילדים לא מעלים בדעתם לשתפו, הם מיד פותחים במטר של דברי לעג, בדיחות שגורמות לגצל להרגיש קטן, למרות שהוא גדול מהם בגופו. וגצל, שמתקשה להבין את הבדיחות שמבוססות על ביטויים שלומדים בחדר, מדגיש את כוחו הפיזי, אך מכיון שהם עשרה והוא אחד, הוא נמלט לבסוף, הולך לבדו בשדה.
ואז מתחיל חלק מפתיע ומצמרר בסיפור. גצל משוחח עם עצמו, כאילו יש שני ילדים: גצל החכם והנורמלי, שהוא כמו כל הילדים האחרים בחדר, והשני – גוי-עצל, גדול ומגושם ומטומטם.
גצל גוי-עצל כאילו משחק עם עצמו באגוזים, וכאילו גצל מרמה את גוי-עצל, ומתגרה בו: גצל החכם לועג לגוי-עצל, איך הוא נותן שגצל ירמה אותו במשחק האגוזים… כל הזמן הקורא צריך לזכור שמדובר בעצם באותו אדם, והקורא מגלה אט-אט שגצל אכן מבין היטב כל הזמן שלועגים לו, והוא לועג לעצמו, (ל-"גוי-עצל") ואף צוחק איך זה ש-"גוי-עצל" אינו מבין שלועגים לו…
איך יכול הילד הזה בכל זאת להגן על עצמו? הרי בשום אופן לא יכול לצאת כשידו על העליונה, זה לא "חוקי", זה לא כך בחיים, לא כך עובד העולם מבחינתו… בסוף הסיפור הילד הזה הולך מכות עם עצמו, גצל נגד גוי-עצל, נכנס לאקסטזה (קטע באמת רב עוצמה), ובסופו של דבר תופס "גוי-עצל" את כל האגוזים ש-"זכה" בהם "גצל" ומשליך אותם הרחק, "ונוהם לעצמו בשמחת נקם: כך נאה, כך יאה, גם לי, גם לך לא יהיה!"
אז מדוע הילד בסיפור, וילדים ובני אדם אחרים, מתייחסים לעצמם בחוסר כבוד, נותנים שירמסו אותם, רומסים את עצמם… אולי מפני שהם משוכנעים שאלה הם חוקי המשחק, שכך עובד העולם, שזה ה-"מצב", ה-"תפקיד" שלהם, הם מבינים יפה את מצבם, הם היו רוצים להיות במקום אחר, אולי הם לא רואים את המתעללים בהם כעושים משהו רע, אלא כנוהגים בדרך העולם…
מה יכול ילד כזה לעשות? הוא לא יכול לנצח, הוא יכול רק להביא למצב של: גם לי, גם לך לא… מין דמוי-תיקו כזה, כשהכול נהרס. להרוס ולשבור ולפוצץ את הכול…
ואם אנו-עצמנו לא נמצאים במצב הזה, אנחנו "בסדר", אז מה החלק שלנו בעניין?
ובכן, הכול בידינו. אנו יכולים להתייחס לילד שלנו, ולאדם באופן כללי, באופן שיבליט את חולשותיו או יעצים את חוזקותיו. אנו יכולים לתהות האם יש בו בכלל חוזקות כלשהן, ומאידך אנו יכולים להתאמץ, לחפְּשׂן ולהתייחס אליהן כאל משהו חשוב ואיכותי. אנו יכולים להתייחס לילד לפי השגיו והצלחותיו/כישלונותיו, ואנו יכולים להתייחס אליו לפי… מה שהוא. ואם נעשה לילד עוול מצד ילדים או מבוגרים, ובמילה "עוול" כוונתי לכל רמה של התעלמות מרגשותיו, פגיעה בכבודו או יצירת מצב לא נעים עבורו – אנו יכולים לקבל זאת כמובן מאליו, או… לא לקבל זאת בשום אופן.
ואם אנו מוצאים שאנו מתקשים בהבחנות הללו או בחלקן, או שאין לנו ידע/כלים איך לבצען הלכה למעשה – בואו לא נתבייש ונפנה לעזרה.
רשומה זו היא חלק מהרשומון (בלוג) כבוד האדם.
רוצים ללמוד באווירה אחרת?
השאירו פרטים ונחזור בהקדם:
