לקות קריאה: מהי התחושה להיות לקוי קריאה

בואו נהיה לקויי קריאה לכמה דקות, מה יש

בלימודי התואר השני שלי התמחיתי בלקויי קריאה, ולמעשה את השיטות שאני עובד בהן פיתחתי מלכתחילה על מנת לקדם ילדים ומבוגרים לקויי קריאה. במשך הזמן השיטות הללו התפתחו לקידום לקויי למידה בכלל ולבניית ביטחון עצמי, אבל כעת – בואו נתמקד בלקויי הקריאה, נכיר אותם ואולי גם נהיה לקויי קריאה בעצמנו לזמן-מה. בבקשה:

יודעים מה זה פעלים רצוניים ופעלים בלתי-רצוניים?

לשמוע – זה לא פועל רצוני, שהרי אנו שומעים בין אם נרצה בכך ובין אם לא. אם לא נרצה לשמוע – נצטרך לעשות משהו כדי שלא לשמוע. לעומת זאת, להקשיב – זה פועל רצוני. אם לא נרצה – פשוט לא נקשיב.

לראות – זה לא פועל רצוני. אם העיניים שלנו פקוחות, אז אנו רואים, אין מה לעשות. אבל להתבונן – זה רצוני. זה לא קורה לנו מעצמו.

ולקרוא?

תלוי…

אם אנחנו לא לקויי-קריאה, וישימו לנו מול הפרצוף דף עם טקסט בשפת האם שלנו בכתב ברור, ויגידו לנו: "אל תקראו!", סביר להניח שיהיה לנו קשה "לא לקרוא". נצטרך להתאמץ בשביל זה, ולא בטוח שנצליח. תנסו ותראו בעצמכם. עבור רבים מאיתנו – לקרוא זו לא פעולה רצונית. אנו לא משקיעים בכך מאמץ. זה פשוט קורה לנו.

אבל אם הכתב יהיה לא קריא, ונצטרך להתאמץ על מנת לפענח אותו, אז המצב יהיה הפוך: נצטרך להתאמץ בשביל לקרוא, ואם יגידו לנו "אל תקראו!", קרוב לוודאי שנפלוט אנחת רווחה ופשוט נבהה בדף כאילו הוא איזו טלויזיה, בלי לקרוא ולוּ מילה. לקרוא כתב בלתי קריא – זו פעולה רצונית. אנו צריכים להשקיע מאמץ על מנת לבצע אותה.

ואם אנחנו כן לקויי קריאה?

אם אנחנו לקויי קריאה, אז אנחנו יודעים לקרוא ומזהים את כל האותיות, אבל לא קוראים באופן אוטומטי. לקרוא – זה לא פועל בלתי-רצוני מבחינתנו. אנו צריכים להשקיע משאבי קשב על מנת לעשות זאת.

ואם אנו קוראים תקינים, והילד שלנו לקוי קריאה, איך נבין אותו? איך נבין את המאמץ שהוא משקיע, את הקושי שהוא חווה, את חווית הקריאה שלו?

פשוט: נחשוב על עצמנו במצב שהיינו צריכים לקרוא כתב לא קריא, או שבאמת ננסה לעשות דבר כזה. אילו רגשות זה מעורר בנו? בטח זה עושה אותנו עצצצבניים, מתוסכלים. ואם זה טקסט באורך של כמה שורות, סביר להניח שבשלב מסוים נתעייף, ויימאס לנו. ולאחר שנצליח לפענח מילה – ייתכן שנגלה ששכחנו מה היו המילים הקודמות, ונתקשה להבין על מה מדובר ומה קשור למה…

ובואו נחשוב – איך היינו מרגישים אלו היינו צריכים לקרוא ספר שלם כזה!

נודה על האמת – המצב שלנו לא היה כל כך גרוע, מפני שהיינו יודעים שכפי שאנו מתקשים, גם כל אחד אחר היה מתקשה. אבל מה אלו היינו מגלים, שכּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּלָם חוץ מאיתנו קוראים את זה בקלות? איך אז היינו מרגישים? אוי כמה שזה היה משגע אותנו…

אם הקריאה שלנו היא לא-רצונית, אוטומטית – יש לנו מזל. נחסכו מאיתנו כעסים ותסכולים. וטוב שאנו מבינים את החוויה של הילד שלנו או התלמיד שלנו, ויכולים להזדהות אתו.

וְאִלּוּ הילד (והמבוגר!) לקוי הקריאה – האם נגזר עליו להיות עצבני ומתוסכל, להיות עצוב, לא להבין, לחוות תחושה תמידית של "אני היחידי שלא מסוגל"? והאם נגזר עלינו להיות חסרי אונים לנוכח הכאב שלו?

בשום פנים ואופן לא.

יש מה לעשות ויש דרכים להתמודד. ואנוכי אמנם קטונתי, כמו שאומרים, ובכל זאת – כפי שכּתבתי בהתחלה, פיתחתי דרכים להתמודדות ולשיפור הקריאה.

על חלקן אפשר לקרוא במאמר הזה. חשוב להדגיש: הדרכים המוצגות במאמר מתאימות לחלק גדול מלקויי הקריאה, אך לא לכולם. על מנת לדעת מהי הדרך מתאימה לילד (או למבוגר!) מסוים – יש לגלות את מוקדי גורמי הקושי. בשיטה שפיתחתי, אני עושה זאת בדרך שנקראת אַמְבֶּ"ר – אבחנה מדויקת בשיטת רבדים. ומה שבעיקר חשוב לי להעביר כאן: אנו לא חסרי אונים לנוכח הכאב והתסכול. יש דרכים להתמודדות, יש דרכים ליצירת חווית קריאה שהיא טובה, מקדמת ובונה ביטחון עצמי מבוסס.